ישבתי שם, בגינה בה קבענו להיפגש. היא הייתה מלאה באנשים
מבחילים שהתבוננו בי בעיניהם החולניות, בחנו את רגלי החשופות
שהיו מלוכלכות מהגשם הבוצי. בעיניהם נראתי כמו אחת מהנערות שהם
השכיבו במיטה הקרה והמזיעה שלהם טורפת הנשמות.
מגפי העשויים מעור והמחוספסים מבפנים לחצו על אצבעותיי אפילו
כאשר ישבתי, היו מזוהמים בבוץ התמידי של הגינה, שלא מסוגל היה
להחיות זרעים המזדמנים לתוכו מידי פעם בעל כורחם וקופאים.
לבושי אשר נועד לפגישה זו היה רטוב וקר, הדביקות הלא נראית
זחלה מהספסל עליו הושבתי את עצמי, על גופי.
אנשים שהיו במקום לא הבחינו בכך אבל למרות זאת הסתתרתי במעיל
השחור, שסיפק את החום הבלתי מורגש.
השעה הייתה מאוחרת, והוא לא הגיע, הייתי רגילה לאיחורים אלו.
אבל הפחד, גרם לחוסר סבלנות, חוסר סבלנות בלתי נשלט, שהאשימו
אותי בו כל חיי. עד שמצאתי אותו, צייר, מעילו המוכתם בצבע
ומכנסיו הקרועים, היו סימני הזיהוי שלו, את הצבע הטרי יכולתי
להריח מרחוק, זה היה הריח שלו, ריח של שמן וטרפנטין. הכול היה
אצלו צבע הוא היה צבע ובו הזמן היה הופך אותי לצבע גם. הוא אמר
פעם שאינו רוצה להיות עם אף אחד חוץ ממני, ואני צריכה להיות רק
איתו, לכן כל קשרי המעטים ניתקו. אני הייתי חברתו היחידה והוא
היה יחיד.
הוא צייר אותי ערומה. רק לפניו יכולתי לחשוף את גופי הצמוק
ולהרגיש. אנשים מבחוץ אמרו שאנחנו חברים וכך היינו רק לא כמו
שהם חשבו.
בגלל הציור לא נוכל להיות ביחד אף פעם, כך הוא אמר ואני
הסכמתי. באותו הערב כאשר הוא הגיע עם זר פרחים שקטף בדרך, מרוח
בדמו הסמיך, ואמר שהית עקב מכיוון שקטף לי אותם ביד אחת
והקוצים של השושנים האדומות והורדים הלבנים, ננעצו בתוך עורו
הרך, הזר היה מעורב הכול היה בו, כל מה שראה בדרך, אהבתי את
זה, אהבתי אותו.
הוא סיפר גם שברח מהבית. אמרתי לו שזה לא בסדר והוא בתגובה צעק
שלא אכפת לו מבסדר. לא יכולתי להגיב, כמו שתמיד היה, אחרי
הצעקה שהייתה נפלטת מפיו בלי אזהרה, הוא ידע הכול.
אחר כך הוא לקח אותי למקום אחד על שפת הנהר שהוא אהב, מקום מלא
בעצים גבוהים ששורשיהם הגדלים מלמעלה יצרו את השדים, שהיסתכלו
עלי בלי הרף.
עמדנו שם בשתיקה, הבטנו במים הרגועים שאפילו אבן שנישלכה לשם
לא יכלה לערער את שלוותם. השלווה נקטעה על ידי הדחיפה, שהפילה
אותי על האדמה הלחה. הוא משך את בגדי, בגלל הדביקות העור הדק
שלי ירד איתם יחד, והתחיל ליזול דם במקומות שהבחינו בחסרונו.
הוריד את מכנסיו הקרועים ורגליו הפצועות, מהמכות של הקנאים
והשונאים, נראו כאשר הוא עמד מעלי, והביט בי. "למה את לא
מתנגדת" הוא אמר, "כי אני בוטחת בך" עניתי "על תיבת חי באיש".
הרים את מכנסיו, וזרק את בגדי לכיווני.
הוא צעד לכיוון המים, המסתכלים מהצד, בשקט. וחזר, הייתי לבושה
כבר, הוא התבונן ברגלי השרוטות ואמר "אני אוהב את הדם שלך, הוא
אדום, וסמיך יותר מכול דם אחר", התכופף ומרח אותו עלי. אז הביט
למעלה ואמר "תברחי איתי מפה". אמרתי לו שלעולם לא ירשו לנו,
הוא נעמד, סתר לי על לחיי, ובמקום החיוורון שכיסה אותה תמיד
הופיע צבע ורוד והתפשט על כל פני. נשמעה צעקה שיצא מפיו, מילים
מעוותות "את מתחמקת מתשובה", הזעם בעיניו, שהיו תמיד כחולות,
מוסתרות על ידי שערות מלוכלכות ולא מסורקות, הפעם הם היו
גלויות, מפלצות קטנות שרודפות אותי הבורחת מפניו, ונתפסת ברגלי
הפצועות, נופלת על הדשא, בולם נפילות לא יעיל, החודר דרך המעיל
לתוך הבשר. אני מסתכלת בו, עומד זקוף מעלי מאיים, קורע את בגדי
לגזרים, פותח את הפצעים שלא הגלידו ויוצר חדשים.
הבכי שלי לא עוזר, הדמעות מפסלות תעלות שחורות על פני. רואה
אותו מטושטש, פושט את בגדיו גופו השעיר נחשף מולי, נופל עלי,
מכניס את עצמו לתוכי, קורע אותי מבפנים משתק את גופי האדיש.
הכול ביחד תמונה, נחקקת בזיכרונו. הוא קם מרים אותי על רגלי
שאינן מסוגלות לשאת את משקל גופי, עוטף אותי במעיל השחור ונושא
אותי הביתה.
כאשר הגענו הוא השכיב אותי במיטתי, הגואלת. כיסה אותי בשמיכה
הרכה, שרק עכשיו שמתי לב לחום העולה ממנה, חודר לגופי, ומרדים
אותי.
במשך כמה זמן הוא נשאר שם אני לא אדע, הרי הזמן באמת לא חשוב,
אבל בבוקר הוא לא היה בחדרי. רק הציור של הזיכרון מאתמול
והסכין, המדממת, העידו על כך שהוא היה שם.


                הוא תמיד אמר שהדם זה הצבע האהוב עליו