אמש,
אחרי ככלות לילות הזיעה הקרים -
זכיתי שוב לחלום.
ובחלומי הוא נגלה אלי,
בהיר בחושך, מיטשטש באור,
חיוכיו הבוטים מפלסים לי דרך בהמון המתכתי.

משיב כפות רגליי מקפאון הזמן,
לוחץ על האספלט האורבני
במהירות.
ימיני לופטת פטיש כבד ממושמע,
השמאלית מדיחה אוויר מעושן
בעקביות.

מרוצת השניות כמאיצת זכרונות
תחת שמש תל-אביבית מתאכזרת.
קרעי תמונה יוקדת של מליוני חלקיקי-עינייה
נחתכת בתמונת התום של טוהר פישוק שפתייה
נשאבת לתמונה מוחשית של טעם שדייה -
ושוב אל הרחוב.

בהגיעי מתנשף אל דמותו הזחוחה אני מניף ימיני לאחור
וכאחוז תזזית מנחית אותה בייעילות מרשימה
היישר בפניו היפות.

הוא צונח ממרום הדרו חסר אונים,
מפרפר במקום כדג זהב במדבר לוהט.
האספסוף מתפזר כלא היה עד כלל לתרחיש,
מותיר אותנו בחדר לבן בוהק.

אני נועץ עקבי בגרונו המתפתל מייסוריו,
חוסם את נתיב החמצן אל ריאותיו,
אל ליבו.
דם סמיך נוטף אט אט ממצחו אל רקותיו,
עיניו מתכנסות בעיניי בתחינת שווא,
כמפלטן האחרון.

או אז אני מרכין את אוזני על שפתייו הרכות
וחש בנשימה האחרונה
נעתקת בדממה
מגופו.

בשלווה ענוגה אני פוקח עיניי ומחייך בשקט לעצמי
אחרי ככלות לילות הזיעה הקרים -
זכיתי שוב
ליקיצה טבעית.