היום סתם בא לי לשבת ולכתוב שירים.

כל דקה עוד אנשים נהרגים,
כל שנייה עוד אמא פוחדת,
ואני את הסרטן שוב שואפת,
המורה עוד מכתיבה אך למי יש כוח,
רוצה לקבור את ראשי באגם הדיכאון
שמתפשט ונהיה יותר סוער,
אפשר ליפול מהסירה, ליפול ולטבוע במעמקי העצב,
לחפש איזו תקווה שבורחת עם הזרם,
אפשר לנסות לשחות אבל עדיין תרגישו חסרי אונים,
זוהי דרך החיים,
ארץ כה גדולה, ארץ כה מושלמת,
צבא כזה חזק, צבא של גיבורים,
ואנחנו חלשים, כל כך קטנים.


היום סתם בא לי לשבת ולכתוב שירים.

אתמול בערב נרצחו שמונה עשר אנשים,
הלכו לבלות, לנקות את הראש עם יין אדום וסיגריה,
היין הפך לדם, הסיגריות לגל עשן,
והטוהר - שוב נעלם.
המורה קלטה שאני לא מקשיבה, שלחה אותי להרשמה,
"בת זונה" אני מקללת ובוכה.
עוד דבר קרה, חברים שלי, בני דורי הלכו למסיבה,
לרקוד עם הנשמה, להתמזמז בגאווה, להתרחק מהחיים הרגילים,
בתוך שנייה, מצאו עצמם על הרצפה - יתומים, אבודים, מלוטשים,
החושך התכסה בדם, רוחך נעלמה לים,
ומה שנשאר עכשיו זה לעזור לעצמך להשתקם,
זה להתחנן,
שהממשלה הכפוית טובה תיתן להורייך לעלות ארצה,
לארץ שאהבנו, לארץ שנאהב,
גם במותנו הנתעב.


היום סתם בא לי לשבת ולכתוב שירים.

אלוהים המקסים פותח שעריו - לילדים,
מעמיד אותם בשורות עם חלוקים לבנים,
מספר להם על כיפה אדומה, שהזאב הרשע אכל אותה ואז בא הצייד
והציל את כיפה אדומה ואפילו את סבתא שלה,
"אבל לפעמים", אמר אלוהים, "הצייד נתקע בפקק תנועה בכביש גהה
ולא מגיע בזמן"
"באמת?", שאל ילד עם עיניים כחולות, "את זה לא סיפרו לנו בגן"
.
אני בדרך למזכירות שתרשום לי הפרעה,
עוד כדור נורה, ואז עוד עשרה, הנה הלכה לה עוד משפחה,
לא נורא,
פחות אנשים מובטלים במדינה,
פחות נפשות תועות ברחובות,
פחות תיקים לראש הממשלה שיחיה -
על חשבון המתים.
אני חוזרת לכיתה עם הפתק מהמזכירה,
המורה תוקעת בי מבט וחוזרת לסיים את התרגיל על הלוח,
אני מתיישבת בכסאי, מסתכלת על כולם,
מה לעזאזל קרה בעולם?!
כל העולם הפך לשרשרת מזון - אחד אוכל ת'שני.
עוד שנה יקימו אגודה,
אגודה נגד אכילת בני אדם,
ירושלים יקראו לה:
ינוטרל רצח והרג של יהודים מסכנים
הם יעשו הפגנות במתחם ראש הממשלה,
בתקווה שלא יאכל אותם,
ואז הטהורים של המדינה יתקוממו לשמע ההפגנה ויקימו גם הם אגודה
בשם כיבוש :
כן יאכלו בני אדם ושאריות.
ואנשים יילכו מכות,
יוציאו סכינים, הפתרונות היחידים,
ויוזעקו שוב חיילים בין יריות למלחמה,
יבואו להפריד בין העם,
עם מאוחד, עם סגולה, עם בעל מדינה.
שלום עכשיו או מלחמה עוד דקה.
המורה שוב קלטה, הפעם היא צועקת עליי שאסגור את המחברת ואוציא
מתמטיקה,
"בטח המורה, עכשיו אני מוציאה"
העולם נהרס, העולם נשמד
ובני גורן יחיה לעד.


היום סתם בא לי לשבת ולכתוב שירים..... .