עיצרו את כל השעונים, נתקו את הקו,
מינעו קול נביחה מהכלב השובב,
החרישו את הפסנתרים ולהולם תוף עמום
הכניסו את ארון המת, אימרו למקוננים לקום.

הביאו מטוסים נאנחים שיחוגו מעלינו,
ישרטטו בשמיהם את המסר: "הוא איננו",
שימו סרטי נייר מסביב לצווארי יונים צחורות,
תנו לשוטרי התנועה ללבוש כפפות כותנה שחורות.

מערב הוא היה לי, מזרח, דרום, צפון
היה שבוע עבודתי, מנוחת יום ראשון,
צהריי, חצותיי, שיחותיי, היה לי שירה;
חשבתי שאהבתנו תחזיק לנצח: טעיתי מרה.

הכוכבים אינם רצויים עוד. החניקו את כולם;
העלימו את הירח, את השמש פרקו לעולם;
הריקו את האוקיינוסים, טאטאו את המדבר;
הרי עתה, אין כל ערך בשום דבר.

(בעזרת תרגומיהם של עמינדב דיקמן וישעיהו פלס, "הנשיקה מבעד
למטפחת".)