היינו במיטה. אחד מול השני,
זוג עיניים כחולות, בוהקות, עם ברק בעין השמאלית, מביט בזוג
עיניים חומות, חמות.
האווירה היתה אינטימית, חמימה. הקירות העבירו את החום מבחוץ אל
תוך החדר המעומעם.
מחשבות עברו בנו וסבבו אותנו בין ארבעת הקירות הורדרדים, מתחת
למנורה אוטנטית עם אהיל מבד רך שנתלים ממנו חרוזים אדומים.
על מיטה וחצי רכה לבנה, מול שידה עתיקה בצבע עץ דובדבן המוארת
מאור 25 הנרות האדומים שעומדים עליה. 25, ליומולדת 25 שהיתה לו
אתמול.
אתמול היתה חגיגה גדולה לכבודו. כל החברים יוצאים, מבלים,
רוקדים.
הוא אוהב את זה, תשומת לב... אפילו מצד כולם.
אני לא יכולה לסבול.
בחדר, עיניו נהיו יותר ויותר לחות מרגע לרגע. הרגשתי מן סערת
מחשבות בתוכי. זו היתה הרגשה כואבת ויחד עם זאת, הקלה. חשבתי
שלא אוכל לעמוד בכך יותר ואתפרץ, אבל התאפקתי.
הוא, לעומת זאת, לא יכל להתאפק.. כבר התפרץ בדקות הראשונות, זה
רק גרם לי ליותר לחץ.
הוא לא הקל עלי.. אפילו הקשה את המצב! הוא תמיד הקשה, מההתחלה
זה היה כך.
התחלנו ביחד מיוזמתי כמובן, הרי לביישנים אין יוזמה.
ועכשיו אני החלטתי לקחת את הצעד הדרסטי הזה, כן, שוב אני.
טוב, אז הרמתי טלפון ושוב, יזמתי. באדישות הוא הגיע לכאן
כנראה חשב שככה גם יחזור. אבל כמה שהוא טעה, ועוד איזה טעה.
מי שמתחיל איתי יודע שהמצב לא נגמר באדישות.
אז התיישבנו על המיטה, התחלנו ב"הכל טוב ונעים",
הגענו לאמצע ה"מענג", והנה
עכשיו אנחנו בסוף
שנינו צפינו את זה מגיע.
ואז כשהגענו לסוף.. ושנינו היינו מאוד מותשים וחלשים,
הוא אמר לי בקול חלש ורועד "למה את מזייפת?..אני יודע שאת בלתי
עציבה
אז בבקשה לא בשבילי. אל תזייפי"
חשבתי לעצמי: זה נכון, הוא צודק.. הרבה זוגות נפרדים.
אז כך נפרדנו. לא נורא, התגברתי.
וחוצמזה, I DON'T DO אדישים..