יצאתי מהמבחן במתמטיקה עם חיוך מרוח על פני. בצעד אינסטנקטיבי
פניתי לעבר הכיתה משמאל ישר מעבר ללוקרים... חוצה בצעדים
גדולים ועניינים את המסדרון. פתאום קלטתי משהו.
שאנחנו לא יחד יותר, אני ודביר נפרדנו. -"יופי שרון" התחלתי
לדבר לעצמי. - "עכשיו אין לך כבר למי לרוץ כשהצלחת במבחן
ובאשמת מי זה? רק אשמתך!" בעוד אני מנהלת עם עצמי משהו בין
ויכוח להטפת מוסר קול קורא אחרי ופתאום מישהו מחבק אותי מאחורה
-"הי שרון! נו איך היה המבחן?" "מעולה!" אני עונה לו בהתלהבות.
זה היה עידן הידיד השני הכי טוב שלי...  היו לי מספר ידידים
טובים ולפעמים היה קשה לי לדרג מי יותר ומי פחות... זה בלבל
אותי... אבל נכון לעכשיו רון הוא הידיד הכי טוב שלי ונראה לי
שעידו אחריו... אבל אולי לא להרבה זמן... אתמול עידו אמר שיש
לו רגשות כלפי. כאילו לא מספיק הבלבול שיש לי בחיים כרגע אני
הייתה צריכה את זה. הרגשתי הקלה כל-כך גדולה שהמבחן הזה נגמר.
תכננתי לעצמי פשוט לשבת ולחשוב כל היום. לא הרשתי לעצמי לעשות
את זה מאז אותו יום חמישי בו ביצעתי את ההחלטה הגדולה. בכל זאת
מדי פעם מחשבות התגנבו לראשי והמוח נדד מעבר למשפט התיכונים
ולספר המעצבן במתמטיקה. חשבתי פעמים רבות כל-כך ביחס לכך שעברו
5 ימים אולי עשיתי טעות, אך מיד הייתי משנה את דעתי.  אני
מגדירה את עצמי כבנאדם לא החלטי, אבל זה בד"כ לא היה מתבטא
בדברים שהפריע לי להיות לא החלטית לגביהם. אתם יודעים, דברים
כמו לאן לצאת בשישי בערב, או מה לאכול. אף פעם לא קרה לי
שבחמישה ימים החלפתי חמש מאות פעם את הבנאדם שאני רוצה. חברות
שלי אומרות שזה משהו כזה של אחרי החלטה. אומרים שזה לא שאני
רוצה אותו חזרה זה פשוט שאני יודעת שהוא מרגיש חרא ואני לא
רוצה שזה יהיה ככה. אבל אני, אני לא יודעת מה אני רוצה. "שרון,
את כאן?!" נופפה חברתי הטובה בידה מול פני מנסה להעיר אותי
מחלומותיי. "כן. הכל בסדר." "זה לא נראה כך." אמרה חברתי
בגיחוך. היום לא היה לי מצב-רוח לריב. רק רציתי להגיע הביתה
לשכב במיטה ולהבין מה אני רוצה. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות אני
יודעת מה אני רוצה. המחשבה הזאת גרמה לי לצחקק. "מה קרה?" דרשה
חברתי לדעת. "כלום!" עניתי אך השאלה גרמה לי לצחוק עוד יותר.
"מה יש לך?" "כלום חשבתי על משהו!" הדרך הביתה המשיכה בשתיקה.
כשהגעתי הביתה גיליתי ששוב שכחתי  את המפתח. לא רציתי לצלצל
כמו ילדה קטנה לסבא וסבתא וגם רציתי יותר מהכל להיות לבד.
ניסיתי לחשוב על דרכי הכניסה לבית. התחלתי מחלון הסלון אבל
נזכרתי בסורגים החוסמים אותו ואותם אין לי סיכוי לפרוץ. עברתי
למחשבה ונזכרתי בחלון הגדול בסלון. הוא קצת גבוה. אבל נגיד
שאני אטפס דרך הגדר על הגג של החניה, אשב על עדן החלון ואנסה
לעקם את שבב המתכת הקפיצי פנימה, אני יכולה הצליח. משום מה,
למרות היום הגרוע שלי התוכנית עבדה טוב. עמדתי על שלד הברזל של
הגג הולכת בין הקורות. הגעתי לעדן החלון חיפשתי בתחושה את שבב
התכת וכשמצאתי אותו השתמשתי בכרטיס. זהו. אני בטוח הבית חשבתי
לעצמי. עליתי למעלה סגרתי את האור בחדר ושמתי דיסק של היהודים
ברקע. זה אחד הדיסקים שאהבתי לשמוע כשהייתי מדוכאת. הדיסק בעצם
דיבר על דברים שהיו חלק מהמציאות. כשאתה שמח אתה לא רוצה לשמוע
שירים על המציאות, כי גם בוורוד השמח הזה ברור שיש אפור, אבל
לא רוצים לראות אותו בימים הטובים, הוא נראה לא משמעותי. בימים
שעצוב לך אתה דווקא רוצה לראות את המציאות, אתה רוצה הוכחות
שיש לך סיבה להיות עצוב, שיש רע בעולם הורוד.
נשכבתי על השטיח והוצאתי את חבילת סיגריות המנטה החדשות שחברה
שלי קנתה לי. הבטחתי לכולם שאני לא מעשנת יותר, אבל הגעתי
למסקנה שאם זה גורם לאנשים לדאוג לי עדיף שהם פשוט לא ידעו.
מישהו חכם אמר  "שמה שאתה לא יודע לא יכול להזיק לך" ואני
יכולה לא לעשות הצגה לפני כולם גם ככה אני לא מנסה להוכיח
כלום. גם מאחורי זה שאני לא קונה לעצמי סיגריות עומד סיפור
מדהים! פעם הלכתי לקנות סיגריות והמוכר בן 18 אולי ישב עם
סיגריה בפה ואמר לי לא לעשן כי זה לא בריא. לכו תבינו. מאז אני
פשוט מנדבת אנשים לא כבדים לקנות לי סיגריות. פתחתי את החפיסה
החדשה והרגשתי את ריח המנטה בכל שאיפת עשן. ידעתי שזה רע, שזה
לא בריא. אתם בטח חושבים שאני מטומטמת שאני לא מבינה את זה.
אני כן מבינה. אבל זה בדיוק מה שהפך את זה לכיף שידעתי שבכל
שאיפה אני פוגעת בעצמי. כשכואב לי אני רוצה להחזיר לעצמי על זה
שהכנסתי את עצמי למצב הזה וזאת הדרך שלי. לפני הסיגריות הייתי
יושבת בברד על הגג עם חולצה קצרה. מה זה לא רע באותה מידה? זה
שזה רע זה מה שנותן לי את הרצון לעשות את זה. הסתכלתי על התקרה
הלבנה בחדר וחשבתי שהלוואי שיכולתי להחליק את הראש שלי ככה.
אני מחפשת את עצמי. פעם חשבתי שזה דבר מטומטם, מה זאת אומרת
לחפש את עצמך אבל הבנתי שאיפה שהוא בתהליך בו הצלחתי להשיג
חברים אולי איבדתי את האני האמיתית ונהפכתי למה שאנשים מצפים
ממני להיות... עכשיו אני לא יכולה להשתנות כי לאנשים כבר יש
ציפיות. קיוויתי שכל הבעיות שלי יוכלו להתפורר. הטלפון צלצל
והעיר אותי ממחשבותיי. "הי שרון" אמר קולו המוכר של דביר, חצי
מפוחד. "הי!" אמרתי מאושרת למשמע. "מה נשמע?" "הכל בסדר" הוא
ענה. "אז..." אמרתי. "אני מפריע?" "האמת שניסיתי לישון."
שיקרתי. באותו רגע לא עלו לי נושאים לשיחה ידידותי קלילה.  "אה
אז אני רק מודיע לך שמחר, כאילו יום שישי, עושים אצלי מסיבה
לעומר." "או קיי. תודה" אמרתי בחוסר התלהבות. אני לא יכולה
להיות במסיבה עם כל החברים שהיו פעם חברים רק שלו ופתאום הם
חברים שלנו ולהגיד שאנחנו לא יחד... זה מוזר לי מדי. מצד שני,
אני לא אוהבת אותו, אני לא אחזור לבנאדם שאני לא אוהבת כדי
לעמוד בציפיות של אנשים. אני לא אעשה את זה! אבל מה אני כן
רוצה? יש לי הרגשה מאוד חזקה שאני רוצה להיות עם רון. אחרי הכל
הוא הבנאדם שמצחיק אותי אני הכי נהנית להתווכח אתו ולהשתולל,
כמו ילדים קטנים. הבעיה היחידה היא שהוא יוצא עם מישהי. איך
אני אעבור את יום שישי שאלתי את עצמי ושקעתי בשינה.
                                                       

 
יום שישי הגיע. מזל שחברתי הטובה תהיה שם בשבילי. לבשתי שמלה
שחורה קצרה שאהבתי. עד עכשיו לא הלכתי בשמלות וחצאיות משום מה
היה לי בא להפגין הופעה! קצת איפור והייתי מוכנה , רק מחכה
למונית שתאסוף אותי ומכאן לעוד כמה אנשים ולמסיבה. המונית
צפצפה מספר דקות אחרי שהייתי מוכנה וחיכיתי בחלון ביתי הפונה
לרחוב עם סיגריה ברגע שהמונית צפצפה זרקתי את הסיגריה ולבשתי
מעיל. הי אמרתי לענבל חברתי שחיכתה כבר במונית. "קחי" היא
הוציאה מהתיק בקבוק בושם קטן. "מה?" מריחים שעישנת. זה שזה
מנטה לא הופך את הריח סיגריות לחזק פחות. אם רון ירגיש משהו
הוא לא ידבר אתך, הבטחת לו כבר פעמיים, שרון, חברות מתבססת על
אמון." חשבתי על מה שהיא אמרה. ידעתי שהיא צודקת. לא רציתי
לשקר לרון אבל הרגשתי כאילו הוא הורים שלי. במקום להגיד לי הי
הוא היה מרחרח אותי כדי לבדוק אם עישנתי או לא. הרגשתי כאילו
כל העולם היה נגדי, כאילו כל החברים שלי מחפשים להיות נגדי.
העצוב שבזה הוא שידעתי שכל שהם רוצים זה את טובתי.
                                                     

 
"נפרדתם?" שאל אותי הבנאדם החמישי באותו ערב. "כן" עניתי בחיוך
נבוך. "למה?" "פשוט לא הלך!" כבר כמעט צעקתי. לא ידעתי למה
דווקא עליו. הוא חבר הכי טוב של דביר, הוא ורון ליתר דיוק אבל
פשוט נשברתי זה לא היה אישי. אחרי זה פשוט לקחתי את הרגליים
ויצאתי החוצה. לא ידעתי לאן, לא הכרתי טוב את המקום אבל הייתי
צריכה לברוח משם כמה שיותר רחוק. היו שם יותר מדי זיכרונות.
אבל זה לא עבר לי בשלום היציאה הזאת, מיד אחרי רצה שירן.
"שרון, חכי דקה!" צעקה אחרי שירן. עצרתי לדקה עד שהיא השיגה
אותי. "מה קרה?" "לא יודעת פשוט הרגשתי רע. אני רוצה להיות לבד
לחשוב קצת, בבקשה תתני לי." "אני לא רוצה שתהיי לבד. אני אהיה
בשקט אני מבטיחה." "שירן, אני באמת רוצה להיות לבד. אל תדאגי
אני אהיה בסדר אני צריכה כמה דקות." "טוב. את מבטיחה להיות
בסדר?" "בהחלט!" אמרתי וזרקתי את החיוך הכי גדול שהיה לי. שירן
הלכה חזרה. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. ידעתי שהי הוא מקום
שיכול לעזור לי. זכרתי את הדרך קיצור שדברי לימד אותי. כשהגעתי
לחוף ליד המים ונתתי לרגלי לטבול במים החמימים משמש היום.
חשבתי שהלוואי שכמו שהים לוקח את המים הלוך ושוב הלוך ושוב הוא
היה יכול לקחת את הבעיות שלי, אולי לקחת אותי. ידעתי שלמות
בטביעה זה הדבר הכי כואב שקיים. ידעתי מה אני צריכה לעשות.
עליתי לבית מרקחת של 24 שעות וקניתי כדורי הרגעה. נכנסתי
לקיוסק הקרוב וקניתי בקבוק של אלכוהול נקי. ירדתי לחוף. בעזרת
האצבע כתבתי: "אני מחפשת כבר ימים ולא מוצאת את עצמי. אני לא
בנאדם שמוותר אבל נראה כאילו אין ברירה. רק תיקחו אתכם לחיים
עצה ממני אל תאבדו את עצמכם בשום תהליך אפילו אם זה יעשה את
המצב קצת יותר רע. אני אוהבת את כולכם. לא רציתי שאף אחד יפגע.
החלטתי שהכי פשוט שאני אלך ככה אולי משהו יהיה מסובך קצת
פחות".