דויד הלך לאורך רחוב הרצל כשחיפש את חנות הבולים. הוא רצה
לשאול האם הם ירצו לקנות את הבול החדש שקיבל מאחיו יניב שגר
בגינאה החדשה. היה זה בול מתקופת העצמאות שלהם, ארבעה מקומיים
ענקים מול חייל צרפתי קטן.
הוא גם רצה לעבור  ליד mango , החנות ללבני נשים, כדי לראות
שוב את הבייבי דול שנירית רצתה.
בדיוק לפני שבוע הוא פגש אותה ממש במקרה ליד הבנק, דויד שבדיוק
בדק את המינוס בחשבון הבנק שלו היה נורא מבואס. הוא ראה אותה
ומיד השתפר מצב רוחו. היא הציעה לו לבוא לטייל איתה קצת בעיר,
היא הייתה אותו יום בחופש.
הם הלכו לאורך השדרה הראשית, דויד מידי פעם היה נעצר ליד בתי
קפה כשהוא רוצה לשבת לשתות קצת משהו קר, אבל היא רצתה להספיק
את כל הרחוב ואחרי זה לשבת.
זה היה יום מאוד חלומי בשבילו, הוא היה מאושר. היא משכה אותו
לכיוון המיטה שהייתה בחלון הראוה הגדול, כזה אני רוצה אמרה
בהתלהבות, והוא כבר חשב לרגע שהיא שלו.
למחרת בבוקר כך בסביבות חמש לפנות בוקר הוא חלם שהיא מנשקת
אותו, השמש העירה אותו, הוא קם מאושר. בערב הם יוצאים שלושתם,
הוא שלום ונירית. הם יוצאים למוזה. הם בקצה אחד של השולחן והוא
בשני. הם אוכלים כולם מאותה צלחת צ'יפס גדולה שהזמינו, אך זה
לא מקרב אותה אליו.
נירית של שלום וזה בזכותו, זה עושה לו טוב לראות את שלום שמח,
הוא מרגיש סיפוק. אבל הוא רוצה אותה  בשבילו. הם נסעו ברכב
שלו, שלום ונירית התחרמנו להם שם מאחורה בלי לעשות לדויד הרבה
חשבון, שלום ליטף לה את השיער ושאב לה את הצוואר, דויד ראה הכל
מעבר למראה והרגיש בודד, שלם, וחזק.
חורף קר  והוא איתה, במיטה ההיא מהחלון ראווה, הוא צמודה אליו,
הוא מרגיש את שדיה קרובות אל חזהו. אביו קורא לו לנקות את
הרכב, והוא מתעצבן שקטעו לו את האינטמיות הדמיונית. איך זה
יכול להיות שאני רוצה אותה, וגם שמח שהיא איתו, איך אני יכול
להרגיש כל כך מסופק ועם זאת כל כך לבד.
דויד הכיר את שרון בפסכומטרי. היא ישבה מאחוריו והייתה צוחקת
כל הזמן עם הבחור שישב לידה. באחת ההפסקות הם גילו נושא משותף,
שניהם היו בהופעה של דויד ברוזה בפסטיבל ערד 88. ומשם גילו עוד
דברים משותפים. דויד הזמין אותה לסרט, ומאז הם היו מעין זוג.
שלום הציע לנסוע לסוף שבוע בכינרת, אפילו לשכור חדרים באחד
מהקיבוצים, שני זוגות יהיה פצצה. שרון לא הייתה כל כך בטוחה,
כי הם היו רק שבועיים ביחד. אך בסוף השתכנעה.
שלום הגיע עם הוואן החדש שקיבל מהעבודה. דויד ושרון ישבו
מאחורה, קצת מרוחקים, קצת מדברים, מעבירים רשמים על הנוף
הגלילי. שלום ונירית מחויכים, ושלום בפרט, הוא עם הוואן החדש.
אחרי כשעה נסיעה, כשלא היה כבר מה לדבר, וכולם היו שקועים
במחשבות אל עבר העצים הירוקים שבצדי הדרך, דויד תפש את עיניה
של שרון מביטות במראה הקדמית. הם נעצו עיניים כך במשך שניות,
עד ששלום הטה את ההגה במהירות כדי לחמוק מרכב שעקף אותו מימין.
בטח זה היה כלום, זה עבר לה כך, כמו חסר חשיבות. או לא. אך הלא
הזה יכל לשגע אותו.
הכינרת הייתה כל כך יפה, אחרי הצהרים, השמש נוחתת על מטעי
הבננות, והקוטפים חוזרים לקיבוץ. הכניסה לחדרים הייתה ממש
חלקה. הם היו מאוד עייפים, ושלום הציע בערמומיות שילכו לישון
ככה עד סביבות תשע, ואז ילכו לבלות. החדרים היו נורא פשוטים
ואינטימים, סדינים לבנים ומנורות לילה בכל אחת מפינות המיטה.
דויד ושרון החלו להתארגן כשמעו את נירית גונחת מעברו השני של
הקיר. שרון הביטה לעבר דויד במבוכה, ודויד התנהג כאילו הוא לא
שומע כלום. אני לא מאמין שהיא חושבת עלי בסיטואציה כזאת פרועה,
אם בכלל, איך היא עושה את זה בכלל?, איך הוא עושה את זה בכלל?,
לזה בכלל לא התכוננתי. היא עליו, הוא בתוכה. שלום היה  מספר לו
על הרגעים שהיא חרמנית, שהיא רוצה שיגעו לה, יעשו לה, היא רוצה
אותו בתוכה, הוא מספר לו, והוא כולו נוטף ריר, מקנא.
דויד ושרון שכבו, היא נרדמה לאחר מכן, הוא חמק החוצה בשקט,
השעה הייתה עשר. הוא הלך לאורך החוף כשראה אותם יושבים
מתגופפים על אחת מן הסירות, הם נראו כל כך מאוהבים. הוא עמד שם
והביט בהם במשך דקה ארוכה, אחר כך המשיך אל עבר הגדר של החוף
הבא.
את היום למחרת הם העבירו על החוף בבטלה גמורה. שרון שהייתה
בעלת עור בהיר נשרפה לחלוטין. נירית הציעה ללכת לקרוא לחובש,
דויד החליט להתלוות אליה, בגלל ששלום היה עסוק בלהתבונן על
אופנועי הים. הצריף של החובש היה מרוחק מרחק של כעשר דקות
הליכה מהחוף. הם היו צריכים ממש לעבור דרך מטעי הבננות. הם
הגיעו צמאים כשמצאו את דלת הצריף סגורה. נירית אמרה שהיא קודם
כל מחפשת קולר תקין. דויד הלך אחריה. הם נכנסו לשטח הקיבוץ
ומצאו ברזייה מאחורי גן הילדים. נירית החלה שותה ודויד גם בברז
שליד. הוא שתה והביט בה עם עיניים מושפלות. היא סיימה לשתות
וראתה אותו נועץ בה מבט, דויד הפסיק לשתות ושאל במהירות אם היא
גמרה. הם חזרו לצריף והדלת עדיין הייתה סגורה. דויד התיישב על
הספסל שהיה ליד הדלת. ואמר שהוא התעייף, נירית נשענה על המעקה.
הם היו כך בשקט כמה שניות ואז דויד שאל מה נעשה, שרון מחכה וזה
כבר לא נעים. הוא אמר זאת בקול רפוי, קצת מהוסס, כאילו רצה
שהיא לא תשים לב, הוא רצה להשאר שם איתה, הוא רצה לחבק אותה,
לנשק אותה, ללטף אותה, לעמוד לידה. היא הייתה מרוכזת בשיר
ששמעה מין הביתן הסמוך, וכנראה לא שמעה את מה שהוא אמר. עכשיו
זה הזמן, הוא לא יסלח לעצמו אם הוא לא ינסה עכשיו, לגלות אם
היא, אם היא שומעת את אותה מנגינה. הוא קם מין הספסל, הוא
הזיע, ונשען על המעקה לידה. הוא הניח את ידו השמאלית ליד ידה
שהייתה מונחת ברפיון על המעקה. היא השפילה את מבטה אל ריצפת
העץ. הוא עמד שם כשניה ארוכה. מה, היא לא מרגישה?, אני עומד
פה, קרוב אליה?. אני צריך להתקרב עוד קצת. הוא הזיז את היד
הקרובה, היא נגעה קלות, היא הביטה בו, דויד, לא.
מה, האם אני  חי בעולם משלי?, אני לא קורה נכון את המצב?, את
האמת?. זה נכון שהיא לא רוצה אותי, או, מבינה שזה לא יכול
להיות בנינו. אולי הוא מבינה שזה נכון שהיא עם שלום, הוא נותן
לה מה שהיא צריכה, את הביטחון, כן הם צריכות ביטחון, אבל
מימה?.