היא מדליקה סיגריה. היא בטח לא עישנה כבר הרבה זמן או שהיא
כמוני וברגעי לחץ מתחילה לעשן כמו קטר. לקח לי הרבה זמן להיגמל
מהרגלים כאלה ועכשיו אני נקי.
המצית שאייתה היא הציתה את הסיגריה האירה את פניה היפות לכמה
רגעים. ראו בעיניה המהפנטות אך עייפות איך האש שבמצית מרצדת
ורוקדת בפרעות.
באותו רגע הרגשתי שאני כל כך רוצה להתחלף עם הסיגריה. להיות
בין שפתיה ולחוש את החום והמתיקות שנוטף מכל גופה. להיכנס
לריאותיה, להיות ממש בתוך גופה ולהרגיש איך זה להיות בתוך דבר
כל כך מושלם עד שהיא תנשוף אותי החוצה עם העשן ותתבונן כיצד
אני נעלם עם האוויר.
היא כל כך מושלמת שאפילו הדרך שבה היא מעשנת מושלמת. היא מעשנת
בצורה כל כך יפה, כזו לא ראיתי מעולם.
הכל בה מושלם!
בפעם השניה שפתחה את פיה זה כבר לא היה בשביל לתת לעשן לצאת
החוצה אלה בכדי לתת למילים להיפלט. גם המילים שלה יפות אך עד
עכשיו עוד לא הצלחתי להחליט אם הן פוגעות.
הרי כתוב בעיתון... " המעשן פוגע בעצמו באותה מידה שהוא פוגע
בזה שיושב לידו"
כל העניין הזה ניראה לי יותר מידי מבולבל ומעורפל...