יש כושלהסבתא, ויש כושלהשכן, ויש כושלה.. נניח, אבא, ויש
כושלהאמא. ואני, הכושלהאמאשלי הוא כזה. כושלהאמא שיום אחד הוא
ינשוף, ולמחרת הוא שחור ועטלפי, שכל יום הוא תועה כרוסי אחר
בושם, כל יום הוא גוזל האובד בחורים. ומחר? אה, מחר הוא
טומורו-טומורו. איי לייק יו טומורו. יו אר אונלי אה דאי אוואי.
כל עולל, זאטוט, קטקט שכזה, יוצא למסע הקסמים הפסיכופטי שלו
ביום מן הימים. המסע אינו קל. המסע קשה, ומחשל. הדרך ארוכה
ומפותלת, הוא נופל וקם, נופל וקם, ולא יודע בדיוק לאן היא
מובילה. אבל על המרצפות הצהובות הוא הולך, כי הוא יוצא אל
המסע, והוא לגמרי מסתבך. הדרך קשה במיוחד כשיש לך 'כושלהאמא',
כשהזהות שלך כוללת אוסף אקלקטי של תכונות, תחושות, צבעים
ומשמעויות.
מה לענות כשהכוש אומר 'לא', וה'אמא' אומר כן? כשיש לך הפרעת
זהות דיסוציאטיבית שמהתלת בך פעם אחר פעם, ואומרת לך "סע! אסי!
סע! ואל תחפור!"? למי להקשיב? ואיפה אתה נכנס לתמונה? איך קרה
שהכושלהאמאשלך השתלט לך על המהלכים הפיזיולוגים, ותקע אותך
בכושלהאמאשלהפינה? ואיך האופוריה, כלומר, נו, הריל-לייף, כמו
שאומרים בשפת לעז, או המציאות, מקבלת את שני הצדדים של
הכושלהאמאשלך? היא זורקת קוביות? מארגנת מחנה הימורים מחתרתי?
משחקת מונופול? עושה לכושלהאמאשלעצמה פולסא דנורא? אולי היא
עושה פן? או נגיד, נו, פרמננט? סנייק, זה הגיוני?
וממש כמו תאונת פגע וברח, שנותרה ממנה רק עצם מפוררת של שלד
רקוב שפעם היה בנאדם, או אולי, כמו פיגוע המוני, של חמסניק
מנייאק, שעלה על איזה אוטובוס ופוצץ לכולם את הכושלהאמאשל
הנשמה, עד שהם נראו ממש כאילו יצאו השניה מערכת מנגל חשמלית
שמוכרים בערוץ הקניות, איפה שמוכרים מכוניות סגולות, למה
סגולות, ככה, חרר חרר - ככה גם אני, אמרתי לעצמי חזור ושוב,
באמת ובתמים: "לי, תות, לי זה לא יקרה". אבל קבלו קטע, זה קרה.
זה קורה לי, כאילו, כל הזמן. יש רגעים שאני לא מצליחה ליצור
קשר עם הסביבה, ויש רגעים שאני עוברת את רמות המגלומניות של
מישהו שאוהב לצאת עם חולצות אדומות, שמחוברות אליהן גופות של
בלונדיניות עם ורוד בקצוות. יש רגעים שאני נוגעת בידי בפליז רך
ומלטף, ומחרמנת אותו בלי הכרה, עד שאני נאנקת ומתחילה להשמיע
קולות של חיות, ורגעים שאני פוסט-מגניבה, כזה, מקמטת את הגבות
ועושה פרצוף חשוב, ואומרת שהנה, זה הצד השנון שלי עכשיו מתבטא.
ואני באמת אוהבת חסה.
יש רגעים שאני נוהגת בהגיון, ויש רגעים שאני נוהגת כמו
נהגת-שודים בסובארו-פשע. יש רגעים שאני מטומטמת, ויש רגעים
שאני אפילו יותר מטומטמת. והנה, ממש לפני שלכולם נדמה שאי אפשר
להיות מטומטמת, נחשו מה: אני הופכת להיות אפילו יותר מטומטמת.
ודיסלקטית. ואני משמיעה קולות.
כמו לכושר הגופני, גם לי משמעויות רבות. או שאני רגועה, ולא
מעוצבנת, או שאני רוצה לרצוח מישהו אפילו שהוא לא גר בגילה
ושהוא לא רוסי. לפעמים אני מה-זה אחראית, אבל לפעמים אני
נוחרת, לובשת שרוולים מתנפחים, ואומרת שאני מזלזלת. לפעמים אני
ילדה טובה כזאת, וכותבת ואומרת ועובדת ועושה, אבל אחרי זה
פתאום אני הופכת לרוקיסטית מורדת, ומקפיצה אקסטות, ומסניפה
טאקילות, ומעבירה לערוצי-פורנו בטלוויזיה בלי שאף אחד יידע, כי
אני גם הכי לא תמימה. יש רגעים שאני אוהבת, ושאני מחבבת, ושאני
מסמפטת, ושאני דלוקה, ושאני שרופה, ושאני שרופה מיינוס, או
שאני אוהבת לייט, או שאני בכלל, אפילו, שונאת, כי לפעמים אמרתי
שאני נורא פרועה. ולפעמים אני רוצה להיות אני, אבל אז אני רואה
את הצלוליטיס המפורסם, ואת הכושלהאמאשלי, ופתאום אני לא ממש
רוצה. יש רגעים שיש לי את הכושלהאמאשלי, ויש רגעים שפתאום נכנס
הכושלהאבאשלי לתמונה. ומלאן אנשים לא מכירים את שני סוגי הכוש
האלה, שחיים בתוך נזר אחד של הבריאה.
זה מה-זה ביזארי, אבל קורה שהכושלהאמאשלי מתנהג בצורה שונה עם
(או אם?) ישויות שונות. פעם אחת הוא יכול להיות תנשמתי, ופעם
אחרת הוא יכול להתנהג כמו חזירון ורוד מאודם, שמוציא קקה
מהתחת. ואז, אז אני מתחילה לשנוא את עצמי, כי אני מרגישה שאף
אחד לא באמת מכיר את הכושלהאמא האמיתי שלי. הם חושבים שאני
יותר שקטה מברבור שחתכו לו את הגרון, והם חושבים שאני פצצת-מין
מתקתקת, סקס-מאשין, ורב-שגאליסטית שרמוטה מתהוללת
ואחלה-מגניבה. והם אפילו לא מתקרבים לכושלהאמאשלי, אפילו אם הם
מתאמצים נורא. לפעמים, כשלא איכפת לי מה הם חושבים, כי בכל
מקרה לחשוב זה בזבוז זמן וגו', הכושלהאמאשלי הוא קצת וקצת. וגם
אני, קצת וקצת. ואז, אז הכושלהאמאשלי מיוחד. אפילו מושלם.
אני חושבת (שימו לב, זה בטעות וזה חד פעמי וזה לא מתוך אידיאל,
אלא האופוזיט), ששני הכושלהאמא האלה בעצם מתחרמנים להם בין
השורות. בין הפסיקים, הנקודות, שגיאות הכתיב, והעומק. כשאני
פולטת גיבובי מילים רדיואקטיביים מן אצבעותיי המגוידות, שני
הכושלהאמאשלי בעצם טובעים ברווחים שבין המילים. בעומק. בנשמה.
הרווחים מגשרים ועושים אותם פעורים, ממש כמו כשאני הייתי
כשחשבתי לראשונה. הכל יוצר מעין רקמה על-אנושית על-גלקטית
דיאגנוזית של חיבור אותיות מרגיז כזה, נראה לי שקוראים לזה
מילים. ושני הכושלהאמאשלי השתתפו ביצירה, שזה, אם לא הבנתם,
אני.
כי אני מושלמת. והכושלהאמאשלי מושלם.
זה לא רע שיש לך כושלהאמא, וזה לא טוב שיש לך כושלהאמא. זה דיי
שניהם, כי לכל מטבע יש שני צדדים ואין הביישן למד וטובים
השניים מן האחד וכאלה. זה טוב כשאתה פונה ימינה, לצד החיובי,
וזה רע כשאתה פונה שמאלה, לצד השלילי (למרות שאפשר לעשות את זה
ההפך, מה שנוח לכם: אפשר שחיובי יהיה שמאלה ושלילי יהיה ימינה.
פשוט אני ימנית, אז עשיתי את זה ימני). אבל הכי מצחיק זה
שלפעמים אני לא מצליחה להיזכר שאני צריכה לפנות, אז אני פשוט
הולכת ישר ונתקעת בקיר. ואז יש צחוקים ויש לי הרבה הרבה בומים
בראש, אבל אמא נותנת לי נשיקה. נו, מה, אין לי כושלהאמא משל
עצמי?
אבל הכושלהאמאשלי מושלם, כי הוא הכושלהאמאשלי.
פשוט שלי.
