בעקבות נסיעתי לח"ול ההולכת וקרבה,החלטתי לעשות מעשה ופשוט
לכתוב את כל ההרהורים וההגיגים שלי לגבי אותה נסיעה.
האמת, זה כבר היה לי בראש כל כך הרבה זמן. זו גם לא הפעם
הראשונה שאני טסה לי לארץ אחרת, אבל פשוט הפעם כל הרגשות
הדו-כיווניים האלה מאד הציפו אותי. אחר כך אני בטח אתלבט שעות
לאיזו קטגוריה להכניס את החצי-מונולוג הזה.
בישראל אף פעם לא הרגשתי בולטת. בעצם, גם לא היתה לי כל סיבה
מיוחדת להרגיש כך, ואפילו להפך. בתור שמאלנית, או יותר נכון
שמאלנית אשכנזיה, או יותר נכון שמאלנית אשכנזיה וחילונית, שיש
לה כסף להרשות לעצמה לטוס לחו"ל, אף פעם לא היתי מתבלטת
בפרהסיה. לא, חלילה, מרצון שלי, אלא פשוט כי לא היה ניתן לשמוע
את קולי הזעיר מבין אלפי הצעקות שבדרך כלל ניתן לשמוע בדיונים
של ארץ הקודש. אז תמיד הייתי שקטה כזאת... יודעת,שברגע שאוציא
מילה תנחת עלי כאפה רצינית, בלשון העם, או לחלופין לגלוגי זעם
והשמצות ירחפו מעל ראשי. אז שתקתי. וזה היה מאד נחמד. לעומת
זאת, רוב ארץ ישראל אינם שתקנים. רוב ארץ ישראל הם מאד בולטים,
וגם זה במילים עדינות למדיי. וכן, כולנו יודעים איזה מין שם
יצא לנו, תושבי ארץ הקודש, בחוצלארץ. השאלה, כמובן, היא מה
אנחנו עושים עם המידע הקריטי הזה? בואו נודה בכך, כמעט ולאף
אחד לא אכפת. אנחנו נמשיך לדבר בחצי עברית וחצי אנגלית בכל
מקום, להתמקח על המחיר, לקחת המון אוכל בקופה של המלון, אפילו
שלא רעבים... והכי הכי-להתבלט. לא, לא מספיק לו,לישראלי
הממוצע, שהוא בולט גם בארצינו הקטנטונת. הוא גם יתבלט בח"ול.
חלילה בכוונה, להיפך, זה פשוט האופי שלנו.
ואז, אני נוסעת לחו"ל. אני,הקטנה, הלא-מתבלטת, זאת שכשהיא
מבקרת במוזיאונים יחשבו שהיא לא מכאן. אבל מה? רק ברגע שעומדים
בתור לעלות למטוס, וניצניה של שפה זרה מחלחלים לאוזני
המחוררות, הרגשות מתחילים להתערבל. פתאום אני מרגישה כל כך
בולטת. פתאום אני מרגישה כל כך ישראלית. גם אם, למרבה המזל, לא
הבחינו בי כישראלית ממבט ראשון, הרי שברגע שאדם נימוסי ישאל
"מאיפה את?", ותאלצי לומר לו שאת מישראל, פתאום כולם יידעו.
ופתאום אני נורא ישראלית. זה תסמין פסיכולוגי שפוקד אותי. אז
אני משתדלת לשמור על שקט יחסי במקומות ציבוריים. "הישראלים
האלה נורא צעקנים", כך אני מדמה את כולם מתלחששים בינם לבין
עצמם. שלא אסביר את עצמי לא נכון. זה לא שאני מתביישת בהיותי
ישראלית. טוב ,אולי קצת... טוב, אולי קצת הרבה... אבל משום מה,
כשאני בארץ ויעליבו אותי (חילונית מטומטמת הלוואי ואלוהים ייקח
אותך), אני תמיד אקח את זה כמחמאה לביטחון העצמי.לעומת זאת, אם
יגידו לי משהו כזה בחו"ל, אפגע עד עמקי נשמתי. או,למשל, כשלפני
שהוצאתי כל הגה מהפה, יגיד לי המוכר בחנות "שלום". כן, כן,
בעברית. אחר כך הוא ישאל "מה שלומך?" ושאר ירקות, ואני לא אדע
אם לבכות או לצחוק. יש דוקא תחומים שאני גאה בבני עמי. אנחנו
נורא עוזרים אחד לשני בעיתות מצוקה (העובדה שלפעמים זה מגיע
מסקרנות לא משנה כרגע). ישראל זו הארץ היחידה שעל כל תאונה
בכביש יבואו חמישים איש לראות מה קרה.
לפעמים גם קשה לי להיות מוגדרת עם מדיניות הכיבוש של ישראל,
ואלו הרגעים שאני מוציאה מתוך החולצה את השרשרת שעליה סמל
השלום. רק ליתר ביטחון. כי בישראל, לעיתים, עדיף שתישאר בתוך
החולצה, אלא אם אני מזוכיסטית רצינית.
טוב, אז אני מתנשאת. אבל אני באמת לא מתכוונת לעשות כל רע. אלו
פשוט מחשבות הפוקדות אותי לפני נסיעות לארץ זרה. לא התכוונתי
לפגוע, ואני לא מתכוונת לסיים את חיי כרווקה יאפית צפון תל
אביבית שכל שבוע מזמינה סיני הביתה. אני ילדה רגילה... שפשוט
לא בולטת במיוחד... לפחות לא כשהיא בארץ. |
