מחר בבוקר יש לי בגרות באנגלית, בגרות בע"פ. Oral Bagrut המורה
שלי לדוברי-אנגלית קוראת לזה. בגרות אוראלית...משעשע, הא?
מעניין אם יש בונוס חמש נקודות על בליעה...
עוד בשנה שעברה זה היה נראה לי מאוד מאוד מוזר שאני עושה
בחינות בגרות. קודם בלשון ואז בהיסטוריה. הרי כדי לעשות בחינות
בגרות צריך להיות בוגר, לא?
אני שונא ללמוד, אבל למדתי המון לבגרויות האלו. ואם הייתי לומד
יום אחד יותר הציונים שלי היו יכולים להיות ממש יפים. לא
טובים, אבל יפים...
הבגרות מחר ממש לא מלחיצה אותי. אני כל החיים שלי מדבר אנגלית,
קורא באנגלית (למרות שאני לא הכי אוהב את זה) כותב באנגלית
ואפילו חושב ומרגיש באנגלית.
הרי מחשבות זה מעין דיאלוג שלך עם עצמך, אתה אומר לעצמך איזשהו
משפט או דבר או תמונה או מה שזה לא יהיה, ואז עונה עליו.
אבל מוזר לחשוב על השפה שבה אתה מרגיש, לא?
הרי רגשות זה אולי הדבר הכי מופשט שיש בעולם...אז פתאום להגדיר
את השפה שלהם זה מעט אבסורדי, לא?
לדעתי רגשות זה פשוט הצעד הבא של המחשבות. רק שבמקום לחשוב עם
הראש חושבים עם הלב (מה שמעט פוגם באובייקטיביות אבל מגביר את
ההנאה...או הסבל).
איך מרגישים בעצם? יש תחושה כזו באזור החזה (שיכולה להיות
התרגשות, בושה, שנאה, אהבה, חיבה, געגוע, תשוקה...החברה הכי
טובה שלי אומרת שאפילו חירמון זה רגש, אבל זה כבר נושא אחר)
שאותה אנחנו מגדירים לעצמינו בעזרת המחשבות. אם אני ארגיש אהבה
נגיד, אני אחשוב ואומר לעצמי "אני אוהב אותה", לא? ככה מגדירים
רגש בעזרת  מחשבות, והפרוצדורה הזאת מתרחשת באופן אינסטינקטיבי
אוטומטי כמעט, אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים את זה, זה פשוט
קורה בשניה שאנחנו מהרהרים ברגש שלנו. מה זה הרהור? עוד סוג של
מחשבה...
אז את כל התהליך המסובך ועם זאת פשוט כל כך הזה אני עושה
באנגלית. ממש אמריקני בנשמה,
הא? אפילו אזרחות ודרכון יש לי, אל תלכלכו!
בשניה שהארץ שלנו תלך לעזאזעל אני יכול לעזוב לי לאמריקה
ולחיות חיים של שחצנות, כסף וצביעות כמו שאר האמרינים! (אבל מי
שחושב שאני אשכרה אעשה את זה כנראה לא פגש אותי מימיו ולא יודע
דבר וחצי דבר אודותיי).
בגיל הגן שכחתי קצת, אבל אז שליט עירק היקר הדיקטטור סדאם
חוסיין נחלץ לעזרתי.
בזכות ההפצצות חסרות הרחמים (והמשמעות) לי לא היה גן, והייתי
יושב בסלון ורואה קורס באנגלית של הבי.בי.סי שסיפר על מפלצת מן
החלל החיצון שאוהבת לאכול שעונים ואיך היא עוזרת לגנן המלכותי
ולנסיכה (שהם כמובן מאוהבים, איך אפשר אחרת?) להתחתן.
כל זה היה באנגלית, ואחרי צפיה של כשלושים פעמים התחלתי לחזור
למסלול.
היום אני מדבר אנגלית כאילו זו השפה היחידה שאני יודע. אומנם
אני עדיין קורא לאט ולא הכי נהנה מזה, אבל נעבוד על זה.
כרגע אני מפרש לעצמי עוד רגש. ושוב זה אותו רגש כואב ומוכר.
אני אוהב אותה. אני אוהב אותה, והיא לא אותי. אני יושב כל היום
ובוכה כי רבנו והיא כועסת עליי, והיא לא. אני סובל כל הזמן,
כואב לי כל כך, ונמאס לי לחיות...והיא? תשאלו אותה,אני כבר לא
במעמד שמותר לי לדבר עליה.
אני רק עוד כתם שחור בהיסטוריה שלה, והיא רק עוד חלום מתוק
שפעם אולי חלמתי...ואולי רק חלמתי שחלמתי...לא משנה.
מחר יש לי בגרות בעל-פה באנגלית. אני אשב מול הבוחנת עם חיוך
דבילי מזוייף, אדבר איתה על עצמי, אזיין לה ת'שכל במומחיות על
שטויות שממש אין לה זין לשמוע ולי אין זין להגיד אבל המועצה
הפדגוגית מכריחה אותנו, והיא תחייך אליי ותדבר איתי...או אולי
לא, לא משנה.
אני מקווה להצליח טוב.
מחר יש לי בגרות בעל-פה באנגלית, וזו הסיבה היחידה שיש לי לקום
בבוקר מחר.