צעדתי עוד ועוד, עד המוות. אבל הוא לא הגיע.
בבוקר כתבתי מכתב אחרון שמישהו שמרבית כתביי נוגעים לו. לא
שמתי לב אפילו, למעשה הזה שלי. אבל בצהריים, כבר הבנתי שיש
שהייתה לכך סיבה. צפיתי את מותי הקרב ובא. בחיוך  צעדתי, בחום,
בגשם, חציתי את הנחל ועליתי את ההר לעברו, אבל הוא, כנראה עמד
שם, מוסתר בין השיחים, והתעניין בעצמו, או באנשים אחרים, אלי
הוא לא הגיע, המוות.
עליתי אל האוטובוס, כולי נוטפת זיעה, לא מפוחדת במיוחד, אבל
מאוד מאוכזבת. אפילו להנות אי אפשר? אפילו לא לקבל את המוות
בחיוך? נרדמתי מעט, אבל התחלנו לזוז והרעשים הפריעו את מנוחתי.
הוצאתי מתיקי חבילת דפים, והתחלתי לכתוב. לכתוב מכתב פרידה
מכולם, ולכלול בו את הרגשות שלי, שהרי המוות יכול למצוא אותי
בדרך, הוא הרי אורב לנו. כתבתי כמה אני מצטערת על כך שאני אמות
בעת בריחה, ולא בעת התמודדות, התנצלתי וטענתי, שאין זה תלוי
בי. אחר כך הנחתי את הדפים בחזרה בתיק, ופניתי לעבר החבורה
שישבה מאחוריי, הצטרפתי לשירתם העצובה, למנגינת הגיטרה. בכך
קיוויתי לנצל את שעותיי האחרונות. סלחתי לכולם, וחייכתי, האושר
מילא אותי. המוות לא הפחיד אותי, על אף שלא רציתי בו. השעה
הייתה שמונה אפס אפס, כשפסק הגיטריסט מלנגן ופסקנו אנו לשיר.
באוטובוס השתררה דממה. הנהג הגביר את הרדיו, החדשות כבר החלו.
"לא נמצא עדיין המחבל הנוסף, שחדר כנראה מלבנון והיה מעורב
בפיגוע הירי בשלומי, בצהרי היום, אך כוחות רבים מחפשים אחריו"
נשמע קולה של השדרנית "תושבי הצפון מתבקשים להישאר סגורים
בבתיהם, מכיוון שבנוסף לאיום המחבל נמסר שהחיזבאלה הזהירה על
ירי טילים בכיוון נהריה. תלמידי בית הספר קלעי מגבעתיים שהחלו
היום בטיול שנתי באיזור הצפון, ליד מקום התרחשות הפיגוע יצאו
לפני כמחצית השעה משטח האיום ונמצאים בדרכם חזרה אל המרכז...".
זהו, היום, המוות כבר לא יגיע, ומחר, אני אחזור ללימודים,
לשגרה.