12.3.01
ואותו לילה היא הייתי הכי יפה בעולם, הכי הכי.
עמדה על הגג של מגדלי עזריאלי וחיבקה אותי, אני חיבקתי אותה
ואותו הרגע היא הייתה הכל, הכל מהכל, הכל מעצמי.
והוא עמד לידנו, חצי נדהם חצי מאוכזב, אני- האביר- הגעתי סוף
סוף.
היא הרימה ראשה וחייכה אלי, עיניה נוצצות מדמעות
"אוהב אותך אודרי" נגעתי לה בסנטר מנגב טיפה, דמעה, שלמות.
"אני אתגעגע..." לחשה, "אבל אזכור, תודה." אמרה ונשקה לי על
הלחי.
לא היה לי אפילו זמן להגיב, זמן לנוע לדבר לנשום.
והיא כבר הייתה למטה.
היא התרחקה ממני בצעדים קטנים, הסתובבה, רצה, קפצה..........
ועפה, עפה אל מקום אחר שאף אחד משני העומדים על הגג לא יהיה בו
לגרום לה כל סבל, כל בלבול.
נפרדה מהעולם. הצטרפה אל אחיה.
היא התרחקה ממני בצעדים קטנים, הסתובבה, רצה, קפצה......
ונפלה.
התרסקה במהירות עצומה על שביל הבטון, משאירה אחריה דבר מלבד
דמעה שעוד עמדה לי על קצה האצבע.
אחרי אותו יום לא חשבתי עליה יותר, וויתרתי על הכי, וויתרתי
על הכל
נשארתי רק אני... בלעדיה.
ואותו הלילה היא הייתה הילדה הכי יפה בעולם
ישבה על ענן לבן כשכנפיה הצחורות נחו להן על גבה, הנוצות נעות
באיטיות ברוח הקרירה של תל-אביב שבאה מהים.
ישבה והסתכלה עליו, על הגג, מסתכל מעבר לקצה.
והיא בכתה, והגשם טפטף לאיטו... געגועים. |