בכל מקום רדף את אורי המחסור הזה שלו.
כאשר כולם בכיתתו היו מדברים יום לאחר יום על מה שקרה אתמול
ב"יצפאן" וב"לחיי האהבה" הוא נאלץ לומר במבוכה:
"אה... לי אין את זה, יש לי יס" ורק כך יכל להתחמק.

כאשר חבריו במשחקים של מכבי קרית גת היו מדברים איתו על
ההילוכים החוזרים של המשחק האחרון שהוכיחו בודאות שלא הגיע
פנדל לקבוצה היריבה- נאלץ לומר שפיספס את הקטע כל פעם מחדש כדי
להתחמק.

מאוד קשה לחיות ככה.
להיות שונה מכולם.
מודל חדיש, ילד 1987, עם פגם אחד בסביבה.
לאורי לא היה טלוויזיה.

כשכולם ראו את המטוס השני מתרסק על מגדלי התאומים בשידור חי
בערוץ 22, הוא נאלץ לשמוע את הדיווח המבוהל ברדיו.

כשכולם ראו את מני לוי מתרסק על הדשא של איצטדיון טדי בירושלים
בשידור חי, הוא נאלץ לראות את התמונות של אנשי המד"א מובילים
אותו לבית החולים, יום לאחר מכן, בעיתונים השונים.

כאשר כל חבריו ליציע חוגגים שמשדרים משחק חוץ של קבוצתם האהובה
קריית גת באחד מערוצי הספורט השונים, אורי נאלץ רק לשמוע את
השידור ברדיו ללא הפסקה, ובמקום לראות את קשרו המוכשר קיפיאני,
הוא נאלץ לשמוע את שלמה שרף אוכל סנדוויץ ומפריש הגיגים באותו
זמן.

חייו ללא טלויזיה היו קשים.
האם אפשר לקרוא להם חיים?
שום דבר בעולם שלו לא נראה בזמן אמיתי, אקטיבי ונראה לעין.
אורי נאלץ להתמודד עם זה כל היום. כל יום. במשך כל כך הרבה
שנים.

עד שיום אחד לאורי נמאס.
הוא חבש גרב על ראשו, ופרץ בריצה לחנות האלקטרוניקה השכונתית,
חטף את הטלוויזיה הקרובה אליו, פתח בריצה.....ונורה בראשו.

כן, אורי חסר המזל לא ידע שבאותו זמן היה בתוך החנות מאבטח
שבדיוק דיבר עם המוכר, שוב, אורי חסר המזל.

אז מוסר ההשכל שלנו להיום:

הורים, תנו לילדים שלכם לראות הרבה מאוד טלויזיה, אחרת מאבטח
ירה להם בראש.