הפלאפון צלצל.
דלית הייתה על הקו. "את באה?" שאלה.
"עוד מעט," עניתי.
המשכנו להסתובב, רינת ואני, בחנויות הבגדים.
כמובן שיצאנו בלי כלום כי לא יכולנו להרשות לעצמנו. נפרדנו
לשלום.
הגעתי לדלית.
מצאתי אותה עומדת בפרצוף חמוץ משהו.
"עכשיו באים?" שאלה.
"אבל אמרתי לך שאני מסתובבת עם רינת. נו מה כבר קרה? הגעתי
כבר."
"עכשיו זה כבר מאוחר מדי," ענתה.
היא פנתה לכיוון הדלת. "אני הולכת".
"לאן את הולכת?"
"להתחתן," ענתה.
טוב שישבתי באותו הרגע.
"מה להתחתן? עכשיו? ככה? למה? ככה את רוצה להתחתן?"
"לא יודעת," ענתה, ואחרי שניה הוסיפה "כן, נו למה לא?"
"את הולכת להתחתן בגלל - למה לא?!"
"יש לי משהו יותר טוב לעשות?"
"מה זאת אומרת? בגלל שאין לך משהו יותר טוב לעשות אז את
מתחתנת? את נורמלית?"
"מה רע?" ענתה.
התיק שלה היה מונח על הרצפה - תיק גב דחוס בגדים ובקצהו בצבצה
ראשה של בובתה האהובה.
היא התכופפה והרימה אותו.
"טוב, אני זזה."
"לאן?"
"אמרתי לך - להתחתן."
"כן, אבל איפה?"
"תל אביב"
"אני באה אתך"
קמתי והצטרפתי אליה.
למטה ציפצפה מונית.
"הזמנת מונית?" שאלתי.
"כן."
ירדנו למטה.
בדרך תפסה אותנו המחנכת של ז2 - הכיתה המקבילה.
"כן גבירותיי, לאן אתן בדיוק הולכות ומה בדיוק אתן זוממות
הפעם?"
הבטנו אחת בשניה ושתקנו. מה כבר יכולנו להגיד...
היא ניגשה למונית ושיחררה את הנהג.
"בנות, הגיע הזמן לתפוס שיחה עם ההורים שלכן," אמרה. "זה לא
יתכן שכל שני וחמישי תחליטו לברוח מהבית ושלא נדבר על העדריות
מבית הספר."
בבושת פנים סבנו לכיוון ביתה של דלית שעוד הספיקה ללחוש לי
באוזן "אז תבואי איתי היום בערב להתחתן?" |