יעל הייתה ילדת טבע.
אולי ילדה היא לא מילה מתאימה כיוון שיעל כבר למדה ב-יב, אבל
פואנטה הועברה.
היא מאלה שהיו באות לבצפר עם סנדלים תנכיות ובהפסקה הייתה
יושבת ומתחרדנת על הדשא. כשהייתה חוזרת מבצפר- הייתה לוקחת את
צלחת האוכל עם השניצל טבעול (למרות שלא הייתה צמחונית) והולכת
לאכול על הדשא בגינה ליד הבית.
יעל הייתה ילדת טבע.
ואולי ואפילו כנראה בגלל זה- כל כך קשה להבין את התגלגלות
האירועים שבסופו של דבר הובילו לסוף העולם המוכר לנו.
לעין הבלתי מזוינת היה זה עוד בוקר רגיל אך יעל ידעה. היא ידעה
שהיום הוא היום בו שום דבר לא יחזור להיות כקדמותו.
מצוידת בגרזן, מסור חשמלי ודיסק של ג'ף באקלי בתוך ילקוט
ג'אנספורט גדול- צעדה יעל לעבר מוסד האשליה-המפלצת-הסניטריום:
בליך רמת-גן.
לאחר בדיקה מקיפה של כרטיס התלמיד שלה והפשטתה הכמעט מוחלטת על
מנת להוכיח כי היא לובשת את התלבושת האחידה מתחת למעיל הגשם
הארוך הצליחה יעל להיכנס.
-
"קודם את המנהיג שלהם...", לחשה לעצמה בעודה הולכת לעבר
גרעין הרוע-בית השדים-הבונקר של היטלר: משרד המנהל ישראל
זינגר.
היא פתחה את הדלת, ותפסה את הנחש באמצע ראיון לערוץ הקהילתי.
הוא דיבר ברהיטות ואדיבות רבה לעבר המצלמה, משבח את הצלחת
ה"שיטה" שלו ועל העובדה ש"מבליך תבוא הישועה".
-"איזו שיטה? שיטת שטיפת המוח? שיטת דיכוי היצרים שאתה דוחף
לתלמידים שלך כמו סמי אשליות?"
זינגר והצלם נראו מבועתים. הם הסתכלו על הנערה בעלת הסנדלים
התנכיות והמסור החשמלי כמי שכרגע נשלחה ע"י כוחות עליונים מהם,
על מנת לשלוח אותם למקום... אחר.
"צא", אמרה יעל לצלם שלא חשב על זה פעמיים ורץ כמי שנס על
חייו אל מעבר לחדר, משאיר את המצלמה דולקת ומכוונת לעבר
זינגר.
"גברת צעירה, מה את חושבת שאתה עושה?" המשיך זינגר עם הטון
הרגוע שלו. טון שיכל להפנט אנשים, אך לא את יעל.
"אני תוהה,
האם להרחיב במילים או להרחיב את החור תחת שלך... המנהל!" אמרה,
ללא להסיר את מבטה מעיני המנהל שטיפות זיעה החלו לנזול על
עפעפיו- מה שגרם להתקפי מצמוצים כמו של ילד ששיחק יותר מדי
במגאסון.
"יעל.... כולנו תרבותיים פה. אין צורך להשתמש בכזו שפה... אם
זה בקשר לבונוסים שרק חצי מהשכבה שלך מקבלת, אז אז אז, אין לי
בעיה לתת גם לך!"
"תאכל עופרת ותמות, בעל זבוב."
זינגר נפל מכיסאו, מתחיל לזחול לעבר הדלת. יעל הפעילה את המסור
החשמלי, סובבה את המצלמה לעברו וניסרה את רגליו.
"קצת קשה לזחול כשאין לך רגליים, אהה בנזונה?"
"רחמממממממים!!!!" צרח המנהל המשופם והתמוטט על הרצפה.
יעל כיבתה את המסור החשמלי, זרקה אותו הצידה והתכופפה לעבר
העיסה המדממת. "אתה לקחת לנו את הרצון החופשי, אני לקחתי לך את
חופש התנועה. עד מותך, תזחל כתינוק. אנחנו שווים."
"אני... אני... מצ..." מילמל זינגר אך הכאב ניצח אותו. עיניו
התגלגלו והוא התעלף, מדמם על השטיח. אבל חי.
יעל השאירה את מעילה המוכתם על הרצפה, זרקה את חולצת בית הספר
ויצאה מהחדר, אוחזת בגרזן. הדיסק של ג'ף באקלי היה עדיין
בילקוטה.
"לאן את חושבת שאת הולכת ככה?" נשמע קול מאחורה, קול של
התמכרות לשליטה.
"ככה זה נגמר?" שאלה את עצמה יעל בלחישה... "לא, לא ככה...".
"גברת צעירה, זה נראה לך חוף הים פה? מה זה הגופיה הזאת?!"
אמרה דליה לין, סגנית המנהל- אישה שיכלה להיות נאה- אלמלא מבט
הרצח והתאווה לשליטה שהיה מרוח בקביעות על פניה המאופרות יתר
על המידה.
"דליה... אני אוחזת בגרזן ועומדת לקחת את חייך, אולי פעם אחת
בחיים שלך תתעסקי בדברים שבאמת חשובים?" אמרה יעל, כמעט בבכי.
"קודם תשימי משהו מעל הגופיה הזאת, אחרי זה נדבר!" צעקה באמוק
סגנית המנהלת שהייתה תוצר של שליטה. לא כמו שאר חברי מערכת
החינוך שהיו זקנים בלים שהזמן פשוט השכיח מהם את האכפתיות.
דליה לין הייתה צעירה משאר חברי המערכת. היא נמשכה אל
הצד
האפל, אל הרוע, השליטה, הדיכוי. היא בחרה בדרך ההרס. תוצר של
שליטה.
במכת זעם עצומה הנחיתה יעל את הגרזן על ראשה של דליה, שבתגובה
נפתח לשני חלקים.
גופתה צנחה אל הרצפה, הגרזן עדיין תקוע בראשה הפתוח והמדמם.
יעל הרגישה את הדמעות לוחצות על עיניה, את הבכי עולה מהגרון.
היא ברחה בריצה מבית הספר האפרורי, מאבדת סנדל תנכי אחד אך
משאירה אותו שם.
ברחובות רמת-חן מסתובבת לה נערה עם סנדל אחד, דגמ"ח וגופיה
מוכתמים בדם, ומבט שראה את המעבר.
היא התיישבה על המדרכה, אוחזת את ראשה בידיה, עוצמת עיניים
ומהרהרת בראשה.
"דליה... היא בכלל לא ראתה את זה בא. היא מתה כשם שהיא חיה:
בהכחשה, ברוע. זינגר לפחות הראה רגשות."
תמיד היו שואלים את יעל "מי יותר גרוע? מי שמוביל או מי
שמובל?"
כולם גרועים.
אבל מי שמובלים יותר גרועים, כי הם מובלים בעיוורות. הם אלה
שימותו למען המטרה. המטרה...
זין על המטרה. זין על הכל.
המובילים גורמים למובלים לעשות מה שהם בוחרים, זה הניצחון הקטן
שלהם על החיים, הזין הקטן שנדחף לתחת של העולם ויוצר בעלי חיים
כמו ראשי ממשלות ובנות 13 שרודות בחברות שלהן.
"למה את חושבת ככה?" נשמע קול מאחוריה.
יעל נבהלה ונעמדה במהירות, היא הסתובבה וראתה בחור צעיר, נראה
בן עשרים ומשהו. כפכפי טבע נאות, ג'ינס דהוי, חולצה גזורה של
פלס"ר הנח"ל ושיער קצר ומבולגן.
"כמה זמן אתה עומד פה?" שאלה יעל בבהלה.
"מוזר שזו השאלה שבחרת לשאול ראשונה." אמר הבחור ברוגע מוחלט.
"מי אתה?" הפצירה בו.
"הזמן לא חשוב. למה את לא שואלת איך שמעתי אותך חושבת?"
יעל הרגישה כאילו מכבש נפל לה על הלב. איך הוא שמע אותי חושבת?
אני לא דיברתי. אני לא דיברתי.
אני לא דיברתי...
"שאלה טובה!" הפתיע הבחור, "אני אענה לך"
"רגע!" צעקה. "מי אתה??".
"אני העולם", אמר בצחקוק "אני יודע שזה קשה להאמין. זה היה בטח
יותר הגיוני אם הייתי אומר שאני אלוהים, זה לגיטימי לפחות. אבל
אני העולם. קחי לך זמן לעכל את זה.".
"ואלוהים, הוא קיים?" שאלה יעל.
"אני משתדל שלא לחשוב על זה. אם הוא קיים ואני אגיד שהוא לא-
הוא ידפוק לי מכות. לא רוצה ללכלך. למדתי את זה על בשרי
בצבא."
"העולם שירת בצבא?"
"ברור, קרבי זה הכי- אחותי! הייתי גם ביציאה מלבנון."
"ואתה... אחראי כזה, לדברים שקורים בעולם?"
"ברור, כאילו... לדעתי אני אחראי להכל."
"גם לרוע?"
"תראי... התחלתי עם הרוע סתם בתור בדיחה עם החבר'ה מהאוהל, אבל
בני אדם נדלקו על הקטע. אני יצרתי- אתם המשכתם."
"אתה... אתה... אתה לא נורמלי! אתה יצרת מלחמות, רצח, שנאה.
והכל בתור בדיחה?" יעל הרימה את קולה.
"היי! אתם המשכתם עם זה! אתם נמשכתם להרגשת העליונות. מי את
שתשפטי אותי?"
יעל התיישבה על הרצפה, והחלה לבכות.
"אני לא מאמינה. כל מה שרע בעולם, נוצר מתוך בדיחה... מיליוני
אנשים מתו... בגלל בדיחה. אנשים שונאים... בגלל... בדיחה!"
הוא התכופף לעברה, הסיט את השיער שנדבק אל פניה בגלל הדמעות
ואמר: "די, כניראה שלא היית מוכנה לשמוע את האמת עדיין. את...
ניראת די חמודה, בא לך לצאת לאיזה קפה?"
יעל- המומה מהבקשה הלא קשורה, קמה במהרה וחיש התעשתה מהמועקה
שנפלה עליה.
"תגיד אתה נורמלי?" שאלה באסרטיביות.
"אני העולם, אני מעל להגדרות הנורמלי, אני מה שבא לי להיות. מה
קרה, יש לך חבר? חבר זה לא קיר, ואני- פטיש אוויר!"
"אני... אני לא מאמינה. ארור אתה! אני שונאת אותך! אני שונאת
את העולם!"
"מותק כדאי שתרגיעי, אל תשכחי עם מי את מדברת. רק שתדעי- לא
הרבה בנות סירבו לי. המעט שכן... בואי נגיד שאם דובי גל יתחיל
איתן הן יקפצו על המציאה."
יעל לקחה כמה צעדים לאחור, המומה אך עם זאת נחושה בדעתה לעשות
משהו בקשר לעולם הזה.
"אני נותנת לך אפשרות להעיף את כל הרוע מהעולם, אחרת..."
העולם החל להתגלגל מצחוק. הוא החזיק את הבטן שלו ואמר שהיא לא
כאבה ככה מאז כאבי האמפטיה שלו, כשצ'יקו חטף כדור בלבנון.
"קח את זה בחזרה!" צעקה בייאוש.
"לא ולא לא ולא", צחקק העולם בזלזול משווע.
יעל פתחה את התיק, הוציאה את הדיסק של ג'ף באקלי. היא פתחה את
העטיפה והוציאה את הספרון עם המילים:
"And as your fantasies are broken in two, did you really
think this bloody road would pave the way for you?"
"היי, תפסיקי עם זה! זה לא מצחיק!" החל העולם לצעוק.
חושך החל לכסות את השמיים.
"The love you lost with her skin so fair, Is free with the
wind in her butterscotch hair."
רעמים קרעו את השמיים.
"קח את הרוע בחזרה, או שאני משמידה את העולם!"
"אני לא יכול! זה תלוי בכם! אני יצרתי- אתם המשכתם! אני כלום,
אני אפס!"
יעל עצרה לרגע. העולם החל להירגע, קרני שמש החלו לבצבץ מאחורי
מעטה השמיים השחורים שהחלו לנדוד למקום אחר.
"אתה אומר, שאם כל העולם יפסיק עם הרוע, הוא יעלם?"
"כן! כן! דמייני באיזה עולם נפלא אנחנו יכולים לחיות."
כן... חשבה לעצמה יעל. זה יכל להיות ממש נפלא.
כל מה שצריך זה שאנשים פשוט יפקחו את העיניים ויחבקו אחד את
השני, מאהבה תבוא הגאולה. הגאולה...
יעל הרימה מבטה אל השמיים הכחולים והשמש הזורחת. זה נראה כאילו
ממש יכול להיות עתיד. היא השפילה עינייה לעבר העולם- שעמד ללא
תזוזה, מסתכל עליה בתקווה.
אין תקווה.
"Tell me where is the love in what your prophet has said.
Man, it sounds to me just like a prison for the walking
dead.
:And I've got a message for you and your twisted hell.
You better turn around and blow your kiss goodbye to life...
eternal... angel...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.