אני חי את חיי על קולב. לרוב אני משתדל שלא להתלונן, החנות
בסך-הכל ממוזגת. כבר שנים שאני לא חלק מהקולקציה הראשית, אבל
אני גם לא בערמה של המציאות - המציאון. משהו קליל, קז'ואל, אם
תרצו, שמחכה לארון חם. מתנהגים אליי יפה. מאווררים לרוב. פה
ושם טיפולים בנפתלין. על המדף, על המתלה, לפעמים מקדימה
ולפעמים מאחור. לפעמים דוחפים אותי בין שני מעילים כבדים או
בין שתי חליפות ספורט, כאלה מניילון. כל אחד חושב את עצמו פה,
בחנות. כל אחד מרגיש שהוא המותג הבא, שהנה כבר יגלו אותו, אבל
זה לא קורה.
אין תגליות גדולות במחלקת ביגוד נשים.
כן, ביגוד נשים. אני לא מתבייש בזה. לא הלבשה תחתונה, גם לא
שמלות ערב. קז'ואל. המחיר סביר בהחלט, האפנתיות לא רעה. אבל
צריך לחפש.
יום אחד היא הגיעה לחנות. יום שלישי, היא וכמה חברות. כבר לא
רואים כל כך פרצופים צעירים בחנות, אלא אם אלה ילדות קטנות ממש
שהגיעו עם האמהות העסוקות שלהן. את הילדות האלה אני לא סובל.
כל הזמן שולחות ידיים, לכיסים, לדש. מושכות ומפילות על הרצפה.
פעם ביליתי שבוע עד שמישהו שם-לב שאני על הרצפה.
אבל כשהיא הגיעה לחנות, היה בזה משהו שונה. באותם ימים כבר
הייתי ממש על סף המציאון, וכבר ראיתי את כל החולצות המעופשות
נלחמות בפרעושים עצבניים. ידעתי שהתחנה הבאה היא ארגון צדקה
בבני-ברק, או באזאר בביאליק. אבל היא ניגשה ישר למתלה שלי,
ורפרפה בין הבגדים העייפים. כשהיא תפסה לי בשרוול היה לה מגע
ממש רך. משי כזה. לי, כמובן, לא היה את היתרון הזה. היא סקרה
אותי מלמעלה למטה, מיששה את הקפלים. צמרמורת.
היה רגע של שקט, ואז היא התחילה לצחוק. "לילך! בואי תראי משהו
מצחיק!" היא אמרה בקול רם וגרמה לזבנית הראשית לשגר מבט זועף
לכיוונה. לילך התקרבה ושתיהן עמדו ונעצו בי מבטים, כמו סיכות.
"נו, גלי, מה את רוצה?" לילך שאלה בחוסר סבלנות. "החולצה! תראי
איזה קטע..." גלי הצביעה על ההדפס הפסיכודלי עם השילוב של
הפסים הסולידיים. "מזעזע ממש. סתם חולצה מכוערת, אמרתי לך שאין
מה לחפש פה," לילך הסתובבה וצעדה לכיוון הדלת.
גלי המשיכה להתבונן בי עוד דקה ארוכה, עד ששמעה את הצעקה של
לילך מחוץ לחלון הראווה. "אבל היא לא ממש מכוערת," לחשה לעצמה
והעבירה עוד ליטוף על הצווארון העקום. ויצאה.
ולא הייתי מספר לכם את זה אילולא כבר למחרת היום גלי חזרה
לחנות, וצעדה ישר לכיוון שלי. היה בזה משהו מרגש, כבר הרבה זמן
שלא גילו בי התעניינות. היא שוב נעמדה מולי, הסיטה את שאר
הסוודרים הצידה, והתבוננה. שוב היד על הבד, שוב ממוללת
באצבעותיה את הכפתורים. ואז הלכה.
לאחר שבוע היא חזרה שוב, ולאחר שבועיים, ושלושה. אני לא זוכר
מתי הייתה הפעם הראשונה שהיא הסירה אותי מהקולב ומדדה אותי,
באמת. נכנסה בצעד חושש אל תאי ההלבשה, מסתכלת עליי בעיניים
חודרות, כאילו אני מסוגל להרע לה. כאילו אני יכול לזנק מהקולב
ולעטוף אותה כמו אפודת משוגעים. היא הסירה את חולצתה לאט, ואז
שלחה ידיים לתוך השרוולים שלי. נוגעת-לא נוגעת, משחילה את עצמה
בתוכי. מכפתרת, מסדרת את הצווארון. מותחת את הבד, עושה סיבוב
ועוד סיבוב. דקות ארוכות עמדנו ככה, מחובקים, מול המראה בתא
ההלבשה. אני מרגיש את הנשימות שלה, את החזה והבטן עולים
ויורדים, את העור שנעשה חידודים-חידודים למגע הבד החדש. זאת לא
פעם ראשונה שלי, גם לא שלה, אבל משהו בתחושה היה שונה.
הרגע נגמר בפתאומיות כשחולצת הטריקו שלפני רגע הסירה שרקה
בבוז, וקיללה בסינית. ואז היא הסירה אותי, לבשה חזרה את
הטריקו, וצעדה החוצה מהתא, מותירה אותי בפנים, על הקולב.
מאז, פעם בכמה זמן, היא חוזרת. כל פעם עם חולצה אחרת, בסגנון
אחר. לפעמים אלגנטי, לפעמים ספורטיבי, לפעמים צמוד ממש. הכל
נראה כל כך טוב עליה, הכל, זאת אומרת - חוץ ממני. ואולי בגלל
זה הכל נמשך כל כך הרבה זמן, ההתלבטות. המדידה. לפעמים עם
חברות, לפעמים לבד. לפעמים היא מתהלכת בחנות, מנסה לבחון
תגובות של אנשים. משווה בראשה את המגע, את המראה, לחולצה
הקודמת. הרי לכל אחד ואחת יש חולצה אהובה במיוחד, חולצה אחת
שתמיד חוזרים אליה. הייתי רוצה שהחולצה הזאת תהיה אני, שפעם
אחת נצעד ברחוב אל מחוץ לחנות, הביתה, לארון מסודר.
ולא אכפת לי להתלכלך מגלידה, להתכווץ או להסריח
מזיעה-ארצישראלית. לא אכפת לי להיקרע ולדהות. גם לחולצות יש
סטנדרטים, נכון, אבל כשהיא מודדת אותי, בתנועות חלקות ואיטיות,
אני יודע שאפילו לא אכפת לי להפוך לסמרטוט. |