באחד הפסחים הוזמנתי לליל סדד למשפחת לנדא. אודה כי, עד כה לא
התעניינתי הרבה באבות אבותיו והשם לנדא או לנדאו או לנדובסקי,
לא אמר לי כלום. ידעתי רק, שהוא יוצא צ'כיה ושבימי הנאצים היה
במחנה הריכוז. כל שיחותינו סבבו תמיד סביב ענייני דיומא או
העסקים, שבהם היה קשור.. ליל סדר התנהל על טהרת המסורת
האשכנזית, כשאנו משלבים שירים, שלמדנו בגן הילדים ובבית-הספר.
רק בתום הסעודה הרגשתי במשהו מוזר. עוד בטרם בעלת הבית הורידה
את הכלים, אסף מארחי את כל העצמות ושאריות אוכל לכלי אחד
ויצא. עברה שעה ארוכה עד שחזר ובידו כלי ריק.
"אני רואה שאתה בעל טוב ועוזר לאשתך", הערתי.
"לא", הכחיש מארחי, "אני פשוט לקחתי קצת אוכל בשביל כלבי
הרחוב",
"כלבי הרחוב? כל כך אוהב כלבים, למה שלא תרכוש לך כלב יפה
וגזעי?"
"האמת היא, שאני לא אוהב כלבים... כלומר... לא שאני לא אוהב
אותם..אני פשוט לא יכול להשתחרר מפחד מפניהם... אתה יודע
במחנה היו להם כלבים מיוחדים, שלימדו אותם לנשוך במקומות
האינטימיים ביותר..."
"אז מה פתאום אתה דואג לכלבי הרחוב?"
"הו, זה דבר אחר. אני פשוט נוהג, כפי שנהג אבא שלי וסבא שלי,
שכך עשו. סבא סיפר לי ש"הנודע ביהודה" ציווה את אביו לעשות
כך."
"הנודע ביהודה" ומי זה?"
"האם באמת לא שמעת על ר' יחזקאל לנדא, שהיה רבה של פראג?"
"אני מוכן לעיין באנציקלופדיה, אבל מה בקשר לדאגה לכלבי הרחוב
?"
"המנהג קשור אצלנו בקשר למה שאירע בימי ר' יחזקאל בימי
פסח..."
ליל סדר נגמר. הרבנית ובנותיה אחרי שגמרו לסדר את השולחן
ולהדיח את הכלים, פנו לישון. רק ר' יחזקאל נשאר ליד השולחן,
כשהוא מעיין ומהרהר במשפט:" אלא בכל דור ודור עומדים עלינו
לכלותנו ".האם באמת בכל דור ודור? הנה בתום מלחמת אוסטריה-
פרוסיה, כשנאמן למלכת טרזיה, סירב לעזוב את פראג, שהייתה נתונה
במצור, ואף עודד את בני קהילתו לשאת בסבל המצור, האם לא הודתה
לו על כך המלכה בפומבי וציינה את נאמנות היהודים?
מחשבותיו נפסקו על ידי דפיקה חרישית בדלת. מי זה יכול לבוא
אליו בשעה כה מאוחרת?
"מי זה ?" שאל ר' יחזקאל.
"זה אני יאנושק. אנא פתח לי מהר את הדלת!"
הרב פתח לו את הדלת וכשנכנס ביקש מיד:
"אנא, הקטן קצת את האור. לא הייתי רוצה שיראו אותי..."
ר' יחזקאל עשה כדבריו, כשחרדה חודרת לליבו. מה פשר התנהגות
מוזרה זו של יאנושק, שבדרך כלל היה בא אליו בגלוי, לאור היום
ועושה למענו שירותים קטנים ?
"רבי, לא טוב" התפרץ יאנושק, "סכנה גדולה לכל היהודים, סכנה
איומה"
"סכנה", מלמל ר' יחזקאל. פניו חוורו וזיעה קרה כיסתה את
גופו.
"כן, רבי, גדולה מאוד. במקרה עברתי על יד בית האופים ושמעתי
משם צחוק רב. כמעט כל האופים היו שם. התפלאתי, לשם מה באו ולמה
הם מדברים לאור מנורה קטנה. התקרבתי אליהם. הם היו כה עסוקים
בשיחה, שלא הרגישו בי. ראש האיגוד דיבר ואז נחרדתי כולי. אתה
יודע, רבי, מה הם רוצים לעשות? להרעיל את כולכם, את כל
היהודים. הם ישימו אבקת רעל לתוך עיסת הלחם, שיאפו ולשמרים
שימכרו לכם! אין אלוהים בליבם. אלה הם לא נוצרים, רבי!"
"לא נוצרים" התפלא ר' יחזקאל, " האם רומז אתה שהם משתייכים
לאיזו כת מיוחדת?"
"לא, רבי. אנחנו הנוצרים מתפללים כל יום לאלוהים שבשמיים :"את
לחמנו הרגיל תן לנו היום " אז איך אפשר להפוך את מתת אבינו
שבשמיים למתת השטן? רבי סלח לי... אני מוכרח ללכת, כי אם
מישהו ירגיש בי, שהייתי אצלך, יהרגו אותי ואת בני משפחתי."
"יברכך האל, יאנושק הטוב, גדולה מצוותך, כי אותך שלח אלוהים
לגאול את עמו..."
עודו הרב מברך אותו ויאנושק נעלם בתוך החשיכה.
אכן ראשיתו של הפסוק התקיימה במלואה, אך איך מצילים את העם
מהצרה הזו ? הרי כולם רגילים במוצאי חג הפסח, מיד אחרי תפילת
מעריב לקנות כיכרות חמות וטעימות מידי האופים ? ואז חלילה
נחרץ גורלה של הקהילה. ומה יגידו לאופים, אם לא יקנו ? חלילה
לומר להם, שהם יודעים את האמת האיומה. כי אז יתחילו לחקור
ומישהו אולי ייזכר, שראה את יאנושק ליד בית האופים או בדרך
לביתו של הרב. אם כן, מה יאמר להם, מדוע עליהם לא לאכול לחם
ולהמשיך במצה ? לא, הוא לא יגלה להם מאומה! הוא רק ינסה בשמו
לאסור עליהם..
כבר למחרת נתפזרו כל השמשים, גבאים ועל מי שהיה מקורב לר'
יחזקאל לכל בתים יהודים, כדי לכנס אותם לאסיפה דחופה בבית
הכנסת הגדול "אלט-נוי" (ישן-חדש). וכאשר התאספו ההמונים בבית
הכנסת, עלה ר' יחזקאל על הדוכן ובקול רועם הודיע:
"יהודים, אספתי אתכם לכאן, כדי להודיע לכם הודעה חשובה. אני ר'
יחזקאל בן יהודה, פרנס של ועד ארבע ארצות, גוזר עליכם על דעת
המקום ועל דעת התורה ועל דעת גדולי הפוסקים, גזירה שאין לה
הסבר, שאף אחד מכם לא יקנה במוצאי חג הפסח לחם. אתם תמשיכו
כמנהג פסח לאכול מצה וכל יהודי שיפר את דברי ויאכל לחם ונכרתה
הנפש ההיא מישראל. מות ימות! ראו הזהרתי אתכם. עתה לכו ומסרו
לכל אלה שלא יכלו לבוא או לא ידעו, כי חשוב, שכולם יתנהגו על
פי הצו."
תדהמה גדולה נפלה בבית הכנסת. איך זה ימשיכו בפסח, כשבכל רחבי
העולם יהודים יברכו כבר על לחם? אך לא כר' יחזקאל "הנודע
ביהודה" יגזור גזירה, מבלי שבוודאי מלאכי השרת לא מסרו לו את
הסיבה או שמא אפילו אליהו הנביא ?
תמו ימי החג. ערב ירד והאופים שהציגו על הדוכנים ככרות לחם
חמות וטריות, הזמינו את היהודים, שיצאו מבית הכנסת:
"לחם טרי, חמים, ישר מהתנור! בתאבון לכם!"
מה נדהמו, כשהיהודים במקום להתנפל ברעבתנות, כמו תמיד, על
הלחם, עברו באדישות על יד הדוכנים והמשיכו בשלווה ללכת הביתה.
"מה קרה כאן? האם טעינו בתאריך?" התפלאו האופים.
"מה פתאום. הפסח נגמר", קבע אחד, "האם זאת פעם הראשונה לכם?"
וכאשר גם אחרים לא התעכבו על יד הדוכנים, החלו האופים לשאול את
העוברים:
"מה קרה לכם? למה אינכם קונים לחם? הרי עכשיו מותר כבר לאכול
חמץ?"
"אתה טועה אדוני", ענה לו אחד היהודים, "עדיין יש פסח..."
"מה פתאום, האם אתם לועגים לנו?"
"חלילה לנו ללעוג, אך אנו מצווים להמשיך בפסח."
"מצווים? ומי זה יכול לצוות אתכם? הרי ידוע, שפסח נגמר!"
"הנודע ביהודה!"
"מי?"
"ר' יחזקאל..."
"אז זהו זה. אז לרב שלכם לא נאה לקנות אצלנו לחם. הא? והוא
חשב שהוא יוכל לפגוע בפרנסתם של נוצרים הגונים."
עוד באותו הלילה ניגשו נציגי האופים לשופט ותבעו לדין את הרב
ואת ראשי הקהילה ודרישה לפצות אותם על ההפסדים שנגרמו להם בגלל
סירובם של היהודים לקנות לחם.
כבר למחרת הוגשה לר' יחזקאל הזמנה לבית המשפט. נוסף על האופים
שתפסו את הספסלים הראשונים, באו גם המוני יהודים, כדי להביע
הזדהות עם רבם הגדול ובאותה הזדמנות לגלות אולי את סיבת
הגזירה, שגזר עליהם. פתח ראש איגוד האופים. הוא תיאר בקול
בכייני את כל הנזקים, שנגרמו לאופים בגלל סירובם של היהודים
לקנות לחם, שהוכן באופן מיוחד בשבילם, כמו בכל שנה ובמיוחד דרש
עונש חמור לרב הקהילה, שהסית את היהודים נגד איגוד נוצרי
ותיק.
"אכן אשמה חמורה הנך נאשם, אדוני הרב," פתח ראש השופטים, "אנו
יודעים היטב, שהנך אזרח נאמן לארצנו ולכן מתפלאים אנו, שדווקא
אתה התנהגת כמסית פשוט, שממריד המונים. הרי ברור לך, מהו העונש
בעד הסתה ומה גדול הנזק שגרמת לאנשים אלה, שעבדו לילות ארוכים,
כדי לספק לקהילה שלך לחם טרי?"
"חלילה לי, כבוד השופטים", ענה ר' יחזקאל, " להזדהות עם מסיתים
כלשהם. כל ימי חיי ניסיתי להתנהג לפי מצוות אלוהי ולהיות נאמן
לארץ, שקיבלה אותנו כה יפה."
"אם כן, מדוע אסרת על קניית הלחם?"
"למה ליהודים לחם?" התפרץ ראש איגוד האופים, "ברור שהם מעדיפים
מצות טבולות בדם ילדים נוצרים, כל אחד הרי יודע..."
"שקט!" השתיקו השופט, "תדבר, כשאנו נפנה אליך. אם כן, מדוע
אסרת על קניית לחם?"
"לא אוכל לענות על שאלתך, כבוד השופט, בטרם יביאו לפניך
המוצגים, שבגללם אני מואשם. ברשותך יביאו נא את כל הלחמים
ושמרים, שבעדם אנו חייבים לשלם."
מיד הובאו כל הלחמים ושמרים מהדוכנים ונערמו בחצר בית המשפט:
"עתה ישלמו לנו היהודים בעד הכל. גם בעד הלחמים השרופים!" צעקו
האופים.
"ועתה כשהמוצגים לפניך", פנה השופט, "מה בפיך. תמהר בבקשה, כי
נטלת מאתנו הרבה זמן. הווה ידוע לך, כי בעד כל דקה שגזלת
מאתנו, תשלם!"
"הלחם הזה, כבוד בית המשפט," קבע בשקט ר' יחזקאל, "איננו
ראוי לאכילה. גם לכלב הרחוב לא הייתי נותן אותו."
"חברים, עד מתי נשתוק ליהודי זה? השמעתם, הלחם שלנו לא טוב
אפילו לכלב?" התפרץ שוב ראש איגוד האופים
"אכן, אשמה חמורה, הנך מטיל על עבודת כפיים של האופים שלנו.
אנחנו לא באנו הנה לוויכוח דתי. די לדיבורים. אני בעצמי אטעם
מהלחם ואקבע אחר כך, אם הוא ראוי לאכילה או לא. אחרי זה לא
יוכל איש לומר עלי, שאני שופט משוחד על ידי צד זה או אחר.
הגישו לי כיכר לחם!"
"לא!" קרא בקול גדול ר' יחזקאל.
"לא " נשמע לחש של ראש האופים
"לא, כבוד השופט, אני משביע אותך בכל קדוש לך, אל לך לטעום את
הלחם. אני עומד על כך, שהוא לא ראוי לאכילה גם לכלב פשוט
הסובב ברחובות. הריני מתחנן לפניך להביא לכאן אחד הכלבים,
שסובבים בשוק ולתת לו חתיכת לחם. אחר כך תוכל, אם רצונך להשליך
אותי לצינוק ולגזור על הקהילה עונש כספי חמור."
"אכן, יהיה כדבריך. הביאו לכאן כלב!" פסק השופט.
מיד הובא כלב רזה, מורעב, מפוחד, שזנבו בין רגליו.
"תנו לו חתיכה גדולה של לחם", המשיך השופט.
הכלב חטף ברעבתנות את חתיכת הלחם ובלע אותה בין רגע. לפתע
הוציא יללה מחרידה. מחרידה. רגליו קרסו תחתיו. כל גופו רעד
והתפתל. הוא ניסה להתרומם, אך רגליו לא נשאו אותו. לפתע נראה
ריר צהוב בפיו ושיניו נחשפו...
כולם הביטו בזוועה על ייסורי הכלב המסכן. כל הנאספים חשו לפתע,
מה יכול היה להיות גורלם של מאות בני אדם, ולפתע נפסקה דממת
מוות בצעקה היסטרית:
"די! די!" צעק אחד האופים, "הרגת את הכלב, שתמיד שמר עלי מפני
גנבים! אתה רצחו, אתה", צעק, כשהוא מצביע על ראש איגוד האופים.
"אדוני השופט, בשם ישו הקדוש, אני אגלה את האמת. בכל הוא אשם.
הוא אמר לנו להכניס אבקת רעל לתוך עיסת הלחם ולשמרים, שנמכור
ליהודים!"
"כן, הוא איים עלינו" נשמעו מתוך שורת האופים קריאות, "שאם לא
נשמע לו, הוא יוציא אותנו מתוך האיגוד ואיש לא ימכור לנו
קמח!"
"הם כולם שקרנים!" צעק ראש איגוד האופים. "הם קיבלו שוחד
מהיהודים!"
"שוטרים, אסרו אותו בשלשלאות!" ציווה השופט. "איזה אסון יכול
היה לקרות כאן, דווקא בפראג. כשאני מעביר את מבטי על המון
הגברים, נשים עם ילדיהו הרכים, ומתאר לי, איך הם טועמים
ברעבתנות, אחרי ימי אכילה ארוכים של אכילת המצה, לבי מתכווץ
וספק, אם לילות ארוכים אוכל להירדם. אנא, סלח לי אדוני הרב.
אני מודה בפומבי, כי איש גדול אתה. הבה נודה שנינו לאלוהים.
אתה כי הטיל עליך להציל את עמך ואני על שהציל את עמי מחרפה
ותועבה לכל נוצרי הגון."
"התרשה לי, אדוני השופט, כי נשיר כאן את השיר שאנו שרים כל שנה
בערב פסח?"
"כרצונך, אדוני הרב, כרצונך..."
"והיא שעמדה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו" פתח ר' יחזקאל בקול
צלול והמשיך - "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו..."
"והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם!" המשיך כל הקהל בהתלהבות.
ומאז נתקבל מנהג אצל יהודי פראג, ושמא רק בין צאצאי של יחזקאל
לנדא, לאסוף עצמות טעימות ושאריות אוכל בתום ליל הסדר ולהוציא
אותן לכלבי הרחוב העזובים, לזכר הכלב שהציל קהילה שלמה."
