היא הולכת לה, ראש מורכן טיפה קדימה, בצעדים ארוכים של רגליים
ארוכות. צעדים מכוונים, מאופסים, עם האצבע על ההדק והנצרה
בבודדת, כי היא לא תזדקק ליותר מאחת בודדת בכדי לפגוע. ידיה,
הארוכות גם הן, שלובות אחת עמוק עמוק בשנייה, אחודות, מוצקות,
סולידיות. כאילו קר לה איכשהו, מבחוץ או מבפנים.
את פניה אני לא רואה, אך זוכר היטב. הפנים האירודינמיות שלה,
שרכות כל כך אבל עדיין נוקשות, כאילו הבשר הרך והסלחני מסתיר
שילדה מפלדת אל חלד, עמידה בכל, בלתי שבירה ובלתי מנוצחת.
זה קרה מזמן, התמונה הזו שלה, אך כמה שאתרחק ממנה במילים,
מילין או שנים,  היא לא עוזבת את הרהוריי, והיא תמיד תהיה שם.
שם, בדיוק מאחוריי, או שם, מעבר לפינה, או רק לשנייה ברחוב, שם
בפניה של מישהי אחרת,.
ובכל פעם שאני מביט בה, בכל פעם שאני זוכה לראות את האשליה
שלה, אני מחפש את ההבעה שלה.
כי את פניה אני לא אשכח לעולם, גם אם ארצה, אבל אין לי הבעה
שתמלא אותן. מהות, משמעות כלשהי.
מסר.
כי בכל שאעשה ואומר  וארצה ואחלום, תמיד יהיה הצליל הזה שעולה
מהעמוק שבמימיי השקטים ומזמין אותי לחזור אליו, אל משכנו שם
במשקעי העצבות שמתחת לכל השאר, בו מושתת וממנו צומח ועליו בנוי
כל השאר.
לא קל להבין שכמעט כל דבר בחיי נולד מצער, מעצבות ומאבל, בעוד
שפיותי דורשת ממני חד משמעית למצוא תשתית יותר אטרקטיבית לחיי
- ולאלתר.
אבל גם אם הייתי רוצה, איני יכול.
כי מה שיושב שם בלב אגם העצב שלי, ומה שקושר אותי אליו מבלי
תקווה להשתחרר היא התמונה הזו שלה.
שלה, כמו אלה - רכה ומוגנת, ברורה ולא מובנת, פגומה ומושלמת.
וידיה הארוכות והחזקות עולות משם, מהמצולות, ומלטפות אותי,
מחזיקות אותי, מענות ומושיעות אותי, מנחמות אותי - ולא נותנות
לי לשכוח.
ולא נותנות לי לברוח.
כי היא צריכה שאני אזכור אותה.
כי רק בתוכי היא עודנה קיימת.
ועכשיו היא כבר התקררה והתקשתה.
עכשיו היא כבר נגמרה ונקברה.
ובכל פעם שאני רואה את פניה בפינת שדה הראייה, בדיוק מאחוריי,
באיזושהי בחורה, כל כוחי נדרש ממני בכדיי שלא לגשת ולשאול
אותה.
כי אם תתעורר התקווה, ואתחיל לחפש, לא אוכל להפסיק.
כי כל השאר מחוויר ונעלם לצד הצורך שלי לזה.
כי מה שאני באמת רוצה זה לדעת, ואת זה לא אוכל כנראה לעולם.
ולעולם היא תהיה שם מבלי להיות, מלטפת אותי בידיה הארוכות,
מביטה לי ללא הבעה על פניה הרכות והקשות, ולעולם מחברת ביני
לבין אגם העצבות, שם על גבול האי שפיות.