''תפוח הזהב אהב את אוכלהו...''
דליה רביקוביץ
כל יום חמישי אני יורד אל הזקנה שגרה שתי קומות למטה, יושב
מולה על כסא בחדרה שתמיד אופפת אותו אפלולית כבדה ונעימה.
החלונות סגורים, הוילונות מוסטים, היא שומעת בטהובן והזמן עומד
מלכת, קפוא לנצח.
ביום חמישי אני שותה תה עם הזקנה ומדבר על אהבה, היא מספרת
לעצמה וביום חמישי גם לי שהייתה לה שם, אהבה עם קצין יפה, אהבה
אסורה, מספרת ונוגעת קלות בזרועה השמאלית נזהרת לא להפשיל את
שרוולה המכופתר. ''אבל'' היא ממשיכה ''זה היה שם ועבר זמן
רב...''
ביום שישי אחד שאלתי במכולת מאין באה הזקנה?
''מאושוויץ'' ענתה לי החנוונית.
אני חושב לעצמי האהבה אסורה, העבודה משחררת ומחר יום שבת, מחר
הוא יבוא, יישב מולי בגופיה לבנה, יפה עד כאב. יפה ושותק אין
לו מה להגיד לי. אבל אין לי מה לדאוג, הוא בסדר, רץ עם רובה,
משחק במלחמות. על אהבה אינו חושב, אין לו פנאי לזה.
לי יש המון זמן... לילות שלמים, פנים אל המזרן, זיכרונות עפים
בראש, נתקעים ושוב ממשיכים במעופם.
על מי אתה חושב שם בלילה? עליו! אני אוהב אותו, אהבה אסורה.
ככה אתה אוהב את זה אני אומר לעצמי, קצת להתאהב, קצת לבכות,
קצת תתייאש ומחר יום שבת והוא יבוא.
אני נוסע בשתיים בלילה ל 'עיר התחתית' לקנות סיגריות. העיר
כולה מהבהבת באורות בוערים, משתקפת ונשברת בשלוליות המים
הדלוחות. שיכורה מגשם מקבלת עליה את דין הבדידות שותקת בתשוקה
ומחכה לבאות.
ליד מאפיה לילית אני עוצר, ריח דברי מאפה וחום מכים אותי
בהיכנסי פנימה. הדלפק זרוע סוגים שונים של לחמניות, פיתות
טבולות זעתר ריחני ומעל לכל הוא ניצב .
ערום ושחום ועורו בוהק וטיפות זיעה על חזהו. אני מביט בו מוקסם
דומה הוא בעיניי למלך הלחם המושל על שדות חיטה רחבי ידיים, על
האדמה, על רגביה החמים. והוא שמבחין במבטי החודרני, פונה לעבר
אחד החדרים האחוריים כשהוא מפנה אלי מבט מזמין. על מחצלת קש
בלויה אני שוקע בו נעלם בתוכו באהבתו הגסה מלאת הרוך.
צליל טרנזיסטור צורמני גובר על אנחת נשימותיו ועל קול
מחשבותיי, מנורה קטנה מאפילה
על הקירות צללי מעשים ועשן סיגריות שלאחר מעשה.
אני יוצא אל הרחוב הקר, נכנס אל המכונית, ברדיו מבזק חדשות.
אני מהרהר האם ישנה שעה
שבה נגמרת האהבה והולכת לישון. זמן שבו נגמרות המחשבות עליה,
נפסק הכאב.
העיר עדיין מתכרבלת בשנתה שוכחת את שעבר עליה, נאספת אל תוך
חלום, נוגעת בים ומחכה לבוקר, יום שבת, אולי הוא יבוא. |
