לילה יפואי נפל עלי. הלכתי כעיוור כמתוך שינה כבדה
בסמטאות החשוכות. מחפש אותו.

זכרתי במעומעם את ציוני הדרך שעל פיהם הדריך אותי.
הנה הבית האדום מציץ מעבר לעיקול והנה הנשים הבוררות
את תרמילי הפול לאור מנורת ניאון ואורה הדלוח,
הנה המכונית המחלידה - שבלילות האפלים ביותר, כך סיפר לי,
נוסעת ללא גלגלים בשד' ירושלים.

לאט לאט כלו הסימנים ואותו עדיין לא מצאתי. מרחוק יכולתי
להריח את הים, מנשב אלי ריחות מלוחים.
מקרוב באו הצלילים מלטפים בקולה של אום כולתום
''אהובי, כשתשוב אלי ממסעות המדבר,
אהובי, יפרח שוב היסמין, יתמלא שוב הירח.''

יכולתי להרגיש אותו, את טעם שפתיו המתוק,
את ידיו המגששות בחושך, את חיוכו המתרפק.
יכולתי לשמוע את הולם לבו צמוד אל גופי,
מעורפל וחשקני. ידעתי שהוא קרוב...

לפתע נשמעה לחישה בחושך ''היי'' הסתובבתי במהירות
וגילתי מולי איש זקן מגודל זקן אוחז אקדח אדום בידו.
''אתה מחפש משהו?'' הוא שאל אותי ונימת קולו הסגירה
עצבנות וחשש.

''מי אתה'' החזרתי לו בשאלה
''אני השטן בכבודו ובעצמו והחבר שלך,זה שאתה מחפש פה בחושך...

הוא עכשיו שלי'' התיז אלי את דבריו.
''ומה תרצה עבורו?'' שאלתי, מנסה להבין את חוקי המשחק.
''אתה יודע יפה, מה רצוני...'' הוא השיב לי נועץ מבט בעיניי.
ידעתי גם ידעתי מה רצונו ממני וכדי למשוך זמן השבתי לו
''ראשית כל, קח אותי אליו... אחר-כך אתן לך כל שתרצה''
''אחוז בידי'' הורה לי וכהרף עין מצאתי את עצמי חבוק בזרועותיו

של החבר שלי בביתו של השטן.

אחרי שעמדנו חבוקים דקה ארוכה בשתיקה שאלתי אותו
''אתה בסדר, הוא נגע בך?'' והוא, כשהוא נצמד אלי, ענה
''איזה מזל שבאת, פחדתי שהוא יאנוס אותי'' ליטפתי והרגעתי
אותו ''אל תדאג, אתה הרי יודע מה הוא רוצה מאיתנו...''
''כן אני יודע.. אז מה, נוותר וזהו...?'' תקע בי עיניים שואלות

ובאותו רגע נפתחה דלת כבדה...

ומאחוריה כבמטה קסם הופיע שלט מנצנץ באדום ובכתום
ועליו התנוססה הכתובת ''בואו ותראו... איך זה היה!''
''אני רוצה ללכת'' משכה בידי מירב ''אתה יודע שאני דור שני
וזה חשוב לי...'' המשיכה ותבעה בקול.

בחור צעיר, גבוה, ובלונדיני לבוש במדי ס.ס הופיע מאחורינו
וזירז אותנו
''קדימה יהודים... אין לנו את כל הערב בשבילכם.''

התקדמנו במעלה השביל ולפנינו הופיע צומת דרכים משולט
''למשרפות'', ''לקיר ההוצאה להורג'', ''לכיכר האקציות''
''איזו סימולציה נהדרת'' קראה מירב ''אני רוצה למשרפות''

איש ס.ס אחר התקרב אליה תפס בחוזקה בזרועה ומשך אותה ממני ונבח
בגרמנית
''נשים שמאלה, כלבה יהודיה''. נפרדנו ואני פניתי לבדי לקיר
ההוצאות להורג.
''פסססס..פססס..תיזהר ''שמעתי מישהו קורא לי מבין השיחים,
רכנתי אליו
ושאלתי ''ממה?''... ''זה לא משחק ולא בטיח, זה אמיתי'' הוא
השיב לי ועדיין
לא הצלחתי לראות פניו בבירור ''שיט'' קיללתי חרש ''אני חייב
למצוא את מירב''.
חזרתי חזרה בשביל ומצאתי את בגדיה מפוזרים ואת תיקה ובתוכו
ספרון הטיילים
הקטן של פירנצה... זה היה מאוחר מדי .

לפתע מולי נהג בפראות מיניבוס אדום של קו 5, הנפתי את ידי והוא
עצר.
''יאללה תעלה'' גער בי. עליתי. התיישבתי ושאלתי: ''אתה לא נוסע
מרוטשילד?''
הנהג הסתובב לאחור הביט בי במבט מוזר ושאל:
''אתה, מאיזה כוכב צנחת לנו פה, אתה לא יודע שהערבים כבשו את
דיזינגוף,
אז איך רוטשילד, הא?''
ביקשתי שיעצור לי, ירדתי וטרקתי את דלת המונית מאחורי.

אישה זקנה קרטעה למולי נושאת אחרי כשובל חיים עגלת קניות עמוסת
ירקות.
עגבנייה נפלה מאחת השקיות. ואחריה עוד אחת ועוד אחת ,התגלגלו
להן בעליצות
בין תלוליות האספלט.
והיא לא הופתעה כלל,''כאלו הן הנשים'',חשבתי בלבי,''לא מתרגשות
מכלום''.

והרחוב כולו תקע בי עיניים, כל עץ ועץ, כל תיבת דואר נוטה
לפול.
הם ראו עלי הכל.

הזעפתי פנים לאחד החתולים שטייל לו בנחת והוא גיחך מתחת לשפמו.

הרחוב נמשך לעד ואני כבר הגעתי למקום שלא הכרתי.
כבר החל לעטוף הערב .

אנשים חזרו לבתיהם ונשים צווחו מהחלונות, במקהלה מזייפת קראו
לילדיהן.
מתמזגות עם עולם שחשכה שלטה בו, כמו כל תפקידן לדאוג לסדריו.
כאילו האלוהים יצא לחופשה והשאיר בידיהן הוראות שימוש מפורטות,
אחריות גורלית.

כבר הייתי קרוב לים כשהתחלתי לחזור הביתה...
ואז התעוררתי ואתה לא היית לידי.