אתם לא יכולים להאשים אותי על שהסכמתי, הם הציעו לי תהילה, הם
הציעו לי חוזה ענק וחשיפה שיכולתי רק לחלום עליה.
ידעתי שמדובר בהצעה חד פעמית, שנפלתי על חלון הזדמנויות שכנראה
ולא יחזור.
אני הרי בסה"כ עוד זמר רוק מסומם ומתוסבך עם קול צרוד שמופיע
מול 50 איש בברבי בתל-אביב והם, הם הציעו לי להיות גדול יותר
משלמה ארצי.
"זה מוצר נדרש", הם אמרו,  "העם זקוק לשירי פיגועים".
ואני ידעתי על מה הם מדברים, אם פעם אחרי כל פיגוע השמיעו את
השירים של אריק איינשטין והאיטיים של גידי גוב, אז עכשיו זה
כבר נמאס. ככל שהפיגועים הלכו והתעצמו, ונהיו דחופים יותר ככה
התקדמו עוד קצת בהגדרה לשירי פיגועים. אם בהתחלה זה היה רק
עברית, וכששמעת את "לא קלה דרכינו" ידעת ששוב קרה משהו, אז
פתאום התחלת לשמוע את dido אחרי פיצוץ בירושליים, וגם genesis
לא נהייתה מילה גסה אחרי עדכון על מחבל שמשתולל בתל-אביב. בקצב
הזה, לא ירחק היום שישמיעו את ברבי גירל של אקווה. אבל כשמישהו
שם את "אנחנו דור מזויין" אחרי פיגוע בשרון זה היה הגבול, הם
היו חייבים לעשות משהו והם עשו - הם פנו אלי.
"זאת ההזמנות של החיים שלך", הם אמרו,  וידעתי שהם צודקים, אז
הסכמתי.
הכיוון שלהם היה ברור, משהו אקטואלי אבל לא מחאתי, משהו
מתבכיין אבל לא מזרחי, מוזיקה סטנדרטית שכולם יוכלו לבכות אתה.
הם באו אלי עם חומר מוכן, אמרו לי לזרוק את כל השירים שלי, "הם
לא מאחדים מספיק, לא פטריוטים מספיק" והסכמתי, מי אני שאתווכח.
במשך חודש הקלטנו, עבדנו כמו מטורפים כדי לא לפספס את הגל
ויצאנו עם דיסק חדש, "לב  דומם". הדיסק יצא אחרי שבוע קשה,
הטרור הכה בכל רחבי הארץ ואנשים הסתגרו בבתים, עיתוי נהדר
מבחינתנו, ואכן הוא היה הצלחה. הסינגלים מהאלבום הושמעו בכל
התחנות ואת שירי הפיגועים הישנים אפסנו על המדף, "למקרה של
מלחמה גרעינית" אמרו בחיוך. הדיסק נמכר בעשרות אלפי עותקים(רוב
ההזמנות נעשו דרך הטלפון) ואני נהייתי כוכב.
התוחשה הייתה נהדרת. אני, שתמיד חלמתי על מעריצות המחכות לי
מתחת לחלון וקוראות בשמי, שתמיד רציתי להתארח אצל דן שילון
במעגל, סוף סוף זכיתי בחשיפה הראוייה.
אז נכון המעריצות שלי ישבו בבית בדלת נעולה ולא יצאו משם בלי
מאבטח צמוד, ודן שילון כבר מזמן לא רלוונטי, אבל עדיין אני
הייתי השם החם בתעשייה.
כמובן שכמו כל הצלחה, גם זו זכתה לעשרות חקיינים, הרי ברור
שתעשיית הכאב היא שוק בצמיחה, וזמרי פיגועים נוספים התחילו
לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, כולם ניסו, עם קולם העצוב והמתנגן
להגיע ללבבות הקהל, לחוש אתו את הכאב וחלקם גם הצליחו, אבל אני
הייתי ונשארתי הגדול מכולם, אף אחד לא יכל להוריד אותי מהפסגה
שאליה הגעתי, כמעט אף אחד.
זה היה כתוב בעמוד הראשון בעתון, בכותרות ענקיות "הבלתי יאומן
קרה", ולמטה ספרו בהתרגשות ובאושר על חוזה השלום שנחתם עם כל
מדינות ערב. "מזרח תיכון חדש", אנשים קראו ברחובות, והפעם לא
בתור בדיחה על שמעון. וכשכולם שמחו ועלזו, יצאו מבתיהם לעולם
הטוב והבטוח יותר שנפרש לפניהם, אני ידעתי מה הולך לקרות.
ברדיו כבר הפסיקו להשמיע אותי, פתאום חזרו למנגינות הישנות,
שירים שמחים ואופטימיים. אפילו הפרסומות התחלפו, לא עוד כדורים
נגד כאבי ראש וביטוחי חיים, אלא פרסומים על מועדונים, אירועים,
הצגות, כל הדברים שבעבר היו שקולים לקפיצה מבניין גבוה ועכשיו
נעשו לגיטימיים לחלוטין.
לא עבר שבוע וקבלתי את השיחה, "אתה כבר לא רלוונטי", הם אמרו,
"כנראה שנלך על להקת בנים".