יום הדין

ביום הדין הפרטי והמושלם,
כולם בתוך כלובים,
כולם על קולבים,
והשופט הוא עבדכם הנאמן.

כן, פנטזיות ילדותיות חוזרות כך פתאום,
על תחילת היום- שם את כולם על הגרדום,
וכך מתחיל המשחק האכזר-
במי אנקום ומי נשאר?

ניצב מול פנים נדהמות ומפוחדות,
חושב מחשבות נקמניות ומרושעות,
הדיקטטור שבתוכי בא וחוזר,
ברגעי מצוקה, בזמן משבר.

מסתכל, מגחך, משתעשע מאוד,
לו יכולת היית מחזיק אותם עוד ועוד,
מטיף לבוגדים את נקמתך,
מודה לאוהביך על שלא פגעו בך.

עולם של שחור לבן, של עולם הילדות,
מפחיד לחשוב שבראש שלי מסתתר לו דיקטטור פעוט,
מזל שיש בחיים הפרדה,
מזל שהמציאות מהדמיון תמיד יותר גרועה.

כשהלב כואב ואין לי מספיק עזר,
אני שולף מגירות אפלות, אני משתמש בשיטת המכה והגזר,
בכל אחד חבויה מפלצת,
אז אל תרגיזו אותה- היא בלתי-נשלטת.

יום הדין שלכם, יום הדין שלי,
לשפוט ולשנוא זה לא בשבילי,
אשאיר את התפקיד למישהו אחר,
שיודע לא לשרוף בגלל עלבון מעוור.