הם חשבו הרבה זמן מה לעשות אתה. הם מצאו אותה ברחוב קפואה
ולקחו אותה אתם הביתה. הם אפילו לא שאלו אותה לפני שלקחו אותה
ואולי זה לא משנה כי היא בכל מקרה לא הייתה מצליחה לענות להם.
השפתיים שלה היו קפואות וכחולות מדי. היא פשוט ישבה בתוך גוש
הקרח שלה במטבח ועיניה הגדולות עצומות. היא לא פחדה בכלל. או
לפחות כך היה נדמה להם. היא פשוט ישבה בשקט, מתחת לשמיכת הצמר
שהם שמו עליה כדי שתפשיר.
הם ישבו מולה במטבח הקטן ולא עשו שום דבר חוץ מלהביט בה.
באיזשהו שלב הם החליטו שכבר אי אפשר להשאיר אותה קפואה יותר,
ואז הביאו תנור גדול ושמו אותו מולה. בנוסף הם הניחו עליה עוד
שמיכות פוך וצמר. הם ישבו וחיכו. שניהם התיישבו משני צדדיה
והתחילו לנסות להפשיר אותה בכוחות עצמם. הם שפשפו את ידיהם על
הקרח החלקלק בהתחלה לאט ועדינות, בתנועות ליטוף רכות ואחר כך
יותר מהר ויותר מהר בהתלהבות הולכת וגוברת. הם התנשפו כבר מרוב
מאמץ ואקסטזה וכל כמה רגעים עצרו ונאנחו כשהם סוקרים את גוש
הקרח שהלך ונמס מולם. אחרי שעה וחצי של שפשופים ועבודה מאומצת,
היא הפשירה.
היא ישבה, עדיין קפואה לרגע, בתוך שלולית מים ואז מצמצה כמה
פעמים וחייכה.
"תודה", היא אמרה, "אפשר מגבת?" הם הביאו לה מגבת והיא התעטפה
בה ופשטה את בגדיה מתחתיה. "נו?" היא שאלה, "מה עושים עכשיו?"
הם חייכו בערמומיות, הלכו לחדר השני וחזרו משם עם משחק
מונופול. "אה", היא אמרה, "זה מה שאתם רוצים? אין בעיה בואו
נשחק." הם ארגנו את הלוח והתחילו לשחק. |