ויהי בששת אלפי שנים ואבוא אל הגולה, תל אביב, על נהר כבר.
ויפתחו השמים ואראה מראות אלוקים.
ואירא והנה רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת,
ודממה,
ומתוכה דמויות חיות ומראיהן דמות אדם, פנים רגל וכנף.
וידי אדם תחת כנפיהן,
וכנפיהן שמוטות ותלושות.
וילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת.
מראה פניהם כגחלי אש בוערות,
כמראה הלפידים,
וקרח נורא על ראשם.
וארא ואפול על פני ואצעק.
ואשמע קול מדבר, ויאמר אלי:
"בן אדם, שולח אני אותך אל פושעים, קשי פנים וחזקי לב.
וידעו".
ולא אירא. ואפול על פני שנית ואשא קולי ואבך.
ואשא עיני אל פניהם והנה הם חרוכים ומלאי דמים.
ובניהם מדדים אחריהם קטועי ידיים ופסחים,
ועינם הנותרת בוכיה ותדמע לעד.
ותצא רוחי ותבוא בי רוח אחרת כאשר דיבר אלי ויאמר:
"בן אדם, פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך".
ואפתח את פי ואוכל והנה איום ונורא, רע ומר הוא.
בטני צבה ומעי המו עלי.
ויאמר אלי: "צופה נתתיך".
ואראה סביב ואצא אל הבקעה,
והנה נשים מבקשות לחם,
וילדיהם שדופים ואין בם כח לפשוט יד,
ואין נותן ועוזר.
הערים חרבות והארץ שמה,
וחיה רעה בארץ ואין עובר מפני החיה.
אברים מרוטשים בכל פינות המחנה,
חללים נופלים ופגריהם מוטלים,
ועצמות פזורות סביב.
ויאמר אלי: "ככה יאכלו. כי בא קץ על ארבע כנפות הארץ. וידעתם
כי אני ה' מכה".
ותשא אותי רוח ותבא אותי אל שער בית ה' הקדמוני, הפונה קדימה.
והנה כל שרי העם.
ויהי כהנבאי ופלטיהו בן בניה מת.
ואפול על פני ואזעק קול גדול ואומר: "אהה ה' אלוקים כלה אתה
עושה את שארית ישראל".
ואצעק: "זעקו!!!"
ואקח לי חרב חדה כתער הגלבים... ותצא האש...



השראה: יחזקאל הנביא והמציאות סביבנו