נתחיל מהסוף.
אני מת.
זה לא עוד סיפור על מוות, זה כבר די שחוק ללא ספק, כבר החלטתי
לא מכבר להתחיל ולהתעסק בדברים יותר קטנים, בכל זאת, אילו
הדברים המוחשיים, הדברים שסובבים אותנו יום וליל. מוות זה דבר
גדול, אף אחד לא ממש יודע מה הסיפור בכלל עם המוות הזה, חוץ
ממני עכשיו, אבל כעקרון, אנשים, הכל ספקולציות, אמונות תפלות
ומשאלות לב.
אבל עכשיו, אחרי שאני מת, רציתי בכל זאת לספר את הסיפור שלי,
הוא לא ארוך, לא מתוחכם, אבל בכל זאת, לא כל יום יש לכם
הזדמנות לקרוא סיפור של רוח.
מכל מקום איך מתי בעקרון זה לא בעיה לנחש, כמו עוד הרבה טובים
ויפים ממני, אם במדים ואם לאו, אם בקרב מול צבא או אם בקרב מול
אוכלוסיה, אותי תפס מחבל מתאבד.
כן כן, כל כך פשוט, כל כך פשוט.
האמת היא שבדיעבד זה פשוט מדי על מנת להבין את העניין הלכה
למעשה. למה מתי בעצם? בשביל מה? בשביל מי? נשמע כמו ויכוח
פוליטי טיפוסי, אז הנה אני עוצר את זה, לפעמים מתארך לי חוט
המחשבה, נו, מילא תסלחו לי, בכל זאת רק אתמול נקברתי.
מה שקרה לאחר הפיצוץ זה שהרגשתי די טוב. לא הייתי מת עדיין,
שכבתי ככה על הרצפה והיה שקט, לא יודע כמה זמן, כמה שניות בטח
ומיד לאחר מכן צרחות, אמבולנסים, רעש.
לא כאב לי כלום, זה פיגוע? לא כזה ביג דיל.
ניסיתי לקום וראיתי ששום איבר לא זז, לא מגיב. תשמעו, זה
מלחיץ.
ידעתי שבסך הכל אני בסדר, ראיתי בטלוויזיה תמיד אנשים קטועי
גפיים, מדממים, מעוכים ושבורים. ידעתי, ידעתי שאני בסדר ואני
הולך לצאת מזה. הייתי חייב.

היא התקרבה אלי בריצה, רכנה עלי ובדקה דופק. אישה כסויית ראש
כבת ארבעים וחמש, אולי חמישים משהו כזה.  היא לקחה את היד שלי
והרימה מעט, ואז-
נחרץ גורלי.
"אתה מדמם מעט מהאוזן, אבל יש לך קו חיים ארוך, אני קוראת בכף
היד, אתה יכול להיות רגוע, אתה תהיה בסדר גמור."
מה זאת אומרת קוראת בכף היד?? למען השם, בסדר לא בסדר, מה זה
השטויות האלה? אני צריך לראות רופא, בכל זאת אני לא יכול להזיז
שום איבר, והיא אומרת שאני מדמם מהאוזן.
"אתה רואה, אתה כבר מחייך."
ואז זה היכה בי,
אני לא מסוגל לדבר.
רציתי לומר לה שזה לא מקובל עלי ושתקרא לרופא, מה שיותר מהר,
אבל כל מה שיצא לי זה עיוות של השפתיים שנראה לה כמו חיוך.

בזווית העין ראיתי את הרופא רץ אלי, היה לו תיק עזרה ראשונה
ושכפץ כזה של רופא.
נשמתי לרווחה.
היא התרוממה.
"הוא בסדר, טיפה דם, זה לא רציני כבר מחייך, הוא ינוח כמה דקות
ואני אעזור לו ללכת הבייתה."
"אה, תודה תודה, בכל זאת תני לי להעיף בו מבט, ליתר בטחון."
"דוקטור, יש פה פצועים קשה, תעזור להם, אני אומרת לך שהכל בסדר
איתו."
"אם קורה משהו תקראי לי מיד."
"כמובן, כמובן."

היא חייכה אלי, ככה, אישה טובה, באמת.
"יש לך קו חיים ארוך, אל תדאג, אני הרבה שנים קוראת בכף היד,
עוזרת לאנשים, אל תדאג."
הייתה לי ברירה?
לא דאגתי.