השמיים נצבעו באדום והאדום כוסה בתורו בשחור. השחור התפשט
כשמיכה עוטפת, מחממת, חונקת. האדום בתחילה ברח ממנו אבל אז החל
לאגף אותו - מקיף את השחור מכל הכיוונים ומפזר אותו. קמתי
ושפשפתי עיני מוריד את המסך האדום שהרגשתי כאילו הוא נכפה עלי
על ידי השמש הצהובה. השמיים חזרו לכחול החיוור ואני עשיתי צעד
הססני קדימה. היא עברה לידי, מחייכת בכדי לצאת ידי חובה אבל לא
אומרת מילה, כמו תמיד. ברגע שהיא נעלמה משדה הראייה השמיים
התערפלו והתעוותו, השחור משתלט עליהם שוב - מסלק כל צבע אחר
כדי לחסום את האור הגדול ביותר בחיי - השמש. ואז, היא שוב עמדה
שם, הם התנשקו, והתחבקו ואני חשבתי שאם אני אזרוק עליהם משהו
אז אולי דמויותיהם האדומות תתנפצנה אבל במקום זאת החלטתי
להתנפץ בעצמי. השמיים חשפו קרן שמש אחת בודדה שנעצרה בדיוק
מעליהם אבל איכשהו הם נשארו באפלת הצל, שם אבל לא שם - כמו
טריפ גרוע או פוטומורגנה מרגיזה. ברקע שמעתי מישהו מדבר על
הנער שהתאבד בקפיצה מחלון הקומה הרביעית והבנתי שהם רדפו גם
אחריו. רק אז הבנתי את סדר הגודל של הפעולות שלהם. זה לא הייתי
רק אני וזה לא היה רק כדי לכסות את השמיים בשחור - הם חיפשו
להעניק שליטה מוחלטת לשחור, להעלים את השמש, להפיל את כולנו
ברשתם האפילה - וכל זאת רק למען האהבה. אותה אהבה ששתיתי
בשקיקה חסרת מעצורים בעוד אני מתקרב לשפת התהום שהפרידה ביני
לבין שתי הדמויות העשויות זכוכית אדומה שנשיקתם קובעה לעידנים
על ידי נפח זכוכית חולני בעל חזון של הרס וכאב שגם אני חלקתי.
החלקתי בקלות מעל התהום, הרמתי אבן שחורה כמו פחם והשלכתיה בכל
כוחי עליו - הוא ניתץ לרסיסים אבל דרך נשיקתם התמידית סדקיו
הגיעו גם אליה, פוצעים את שפתותיה, את פניה, את צווארה ולבסוף
גם את ליבה. רצתי אליה, להחזיקה שלא תיפול אבל היא רק חייכה
כדי לצאת ידי חובה ולא אמרה מילה, כמו תמיד. כך באומרה שהיא
בסדר ושאין לי מה לדאוג האור נגוז ממנה לעולמי עולמים ואני
נותרתי לבדי, עומד שם בין שני מאורים כבויים - היא המאור הקטן
והשמש המאור הגדול - שניהם נכבו בכוח השחור של ענני זכוכית
קשים שחורים שבאותה שעה עטפו את העולם וכמו שמיכה חמה של הרס
ושנאה השכיבוהו לישון באהבה של אם המשכיבה לישון את בנה. אני
חייכתי חזרה לעננים ובשמחה קיבלתי השינה שהם הציעו לי.