הרוח הקלילה הצליפה בפרצופו בעודו מתעורר מעוד חלום בהקיץ
קצרצר בעיצומו של שיעור, אך ללא הועיל. הצלפותיו של המזגן
כאילו נועדו רק לפניו בעוד שאר גופו מתבשל בחמסין הקטן של
תחילת האביב. הוא ליפף גומיה סביב שערו ועדיין קצוות שיער
בתוליות, שהיו קצרות מדי מכדי להאסף, הסתבכו בין אגלי הזיעה
שעל עורפו. הוא הזדהה איתן, עם שערותיו הקצרות. קטן מדי, לאו
דווקא מבחינת גובה או גיל מכדי להאסף ובמקום זאת נגזר עליו
לשחות באופן תמידי בים של זיעה סרוחה.
הוא השתוקק למים. יתרה מזו, הוא השתוקק לכרטיס יציאה ובקשת מים
נראתה לו בקשה סבירה. אך לפני שהספיק להרים ידו כהצעת כניעה או
מחילה הצלצול צלצל והוא היה חופשי לדדות אל עבר מקור המים
הקרוב ביותר.

"היי!" אמרה לו דמות מוכרת, מכשילה אותו בדרכו.
"היי..." הוא סינן דרך זיפי שפם ועוד אגלים. הוא חש שהשיחה
מיצתה עצמה ופנה להמשיך בדרכו.
"מה קורה?" המכשול המשיכה, כאילו מתעלמת מחוסר העניין הברור
שלו.
"בסדר"
"נו, אז איך השיעור?" היא חייכה אליו עוד אחד מחיוכיה
המזוייפים. לכי ממני
"מעצבן"
"נכון! זה ממש קשה! נכון כל הדבר הזה על..." היא המשיכה לדבר
אך מילותיה טבעו בהמולת ראשו אני לא רוצה לדבר איתך. אני רוצה
לשתות... מים... חם לי... לסתותיה נפערות ונטרקות והצלילים
שגרונה הפיק היוו מעין מנגינת רקע להרהוריו ומחשבותיו הגרון
שלי יבש, אני רוצה לשבת. תעזבי אותי... חופש
"מה זה?" היא שאלה ולפני שהספיק לעכל ידה הדביקה מזיעה אחזה את
זרועו. הוא החזיר רכושו אליו. "כואב?" היא שלחה לעברו מבט מלא
רחמים מזוייפים. היא אחזה ידו בשנית ואצבעותיה רפרפו על פני
האותיות שחרט על עצמו.  
מה את עושה?
"איך עשית את זה?"
"עיפרון"
"זה קצת מזוהם לא?"
"לא נורא"
"מה כתבת פה?" תני לי ללכת "מה? חופש? זה מה שכתוב שם?
נחמד..."
חופש הוא שוב ניסה להתחמק אך אחיזתה נתהדקה.
"רוצה נשיקה?"
לא
היא נישקה אות אות בנפרד. מגע שפתיה הרכות בידו הבוערת היה
נעים לו. וכשהגיע לאות פ' רצה לנשק אותה בחזרה, אך חזר בו
וסנטרה נותר אחוז בכף ידו. עיניה הכחולות חנקו אותו. מים
"אני צריך לשתות" "אני אבוא איתך" "לא... לא צריך..." "אל
תדאג, לא אכפת לי"
ידה החליקה במורד זרועו ואחזה את כף ידו. שוב טבע בים של זיעה.

חם לי, חם לי! תני לי ללכת. אני רוצה לברוח. תעזבי אותי! לכי
ממני! לכי! לכי! תני לי לברוח... חופש
"חופש"
"מה קרה?" היא שאלה ונרתעה לאחור, ידה עוקבת אחריה.
אני חופשי
"אני חופשי"
"מה?"
אני הולך
"אני הולך"  הוא נשם עמוקות, אך ללא הועיל. היא חפנה את פניו
בידיה המיוזעות. זיפי שמו החלו מתערבלים בשפתיה הרכות.
לסתותיה, עיניה הכחולות. החל לטבוע. נחנק, נשתנק, נשאב, נמצץ.
אגליו, שערות עורפו, כפות ידיה. מתערבל מתערבב נאסף. חופש.
נחנק.
שוב שתיקה
עוד חיוך
"תרגיש חופשי להתקשר אלי, נקבע אולי משהו..."
והם חזרו יחד, יד ביד לשיעור.