זה כל כך נורא, אם חושבים על זה. בלידה, נולד יצור קטן, מלא
חיים, אנרגיה, גוף מותך לנקודת חום אחת במרכז, גוף חדש שבא
לעולם. ולאט לאט הוא מתפתח, גדל, נהיה חזק, מתעצב, מתחטב.
השיניים נושרות ומתחלפות בשיניים חזקות יותר, הגוף נהיה יציב
יותר, השיער מתחזק ונהיה יפה יותר. לא לחינם קוראים לזה גיל
ההתבגרות. ואז, אחרי הצבא, בסביבות גיל עשרים, הגוף במצב
שרידה. שורד, חיי את החיים, עד גיל שישים. בגיל שישים, הגוף
מתחיל להירקב. השיניים מתעקמות, השיער כבר דליל לגמרי, הפנים
מתמלאים בקמטים והשרירים מתדלדלים. הכל נוזל, נופל, מתנדנד.
וכאן, מתערבת האבולוציה. שיפור ברמת החיים שלנו שגרם לגוף מת
להמשיך להיות חי. הרי בעצם, הגוף בנוי באמת עד גיל שישים,
שבעים. אחרי זה, נכנסת הטכנולוגיה, מקפיאה,  מזריקה, מקרינה,
מאמנת, מתנסה.
והגוף והנפש? מתו מזמן. זו רק הטכנולוגיה שמחזיקה את השד,
יצור-לא-יצור הזה, שמתיימר להיות אותו איזור חם גמיש ונערי
וחזק ומקור אנרגיה, כמו שהיה כשנולד.