"אנו מחייבים את האידיאה להתקיים ברוחנו [...] אלא שרעיון
ה'קיום בתוך רוח' הוא דו-משמעי. כאשר אנו 'מעלים מישהו
ברוחנו,' איננו מתכוונים שהאדם עצמו הוא ברוחנו, אלא שהמחשבה
עליו עולה ברוחנו."
ברטראנד ראסל, "בעיות הפילוסופיה"

רק מחשבתי עליה קמה ברוחי,
אך היא כאילו בי לכל דבר.
מתנה לה אהבים, ניעור בעל כורחי,
שב למקום שבו אתמול החליף מחר.

היא נענת לי ועל כן היא אמיתית,
תשוקה בוערת, אנחות של אהבה;
ומחשבה פנימית, חולפת ותמידית,
כמו קיומה מחוצה לי טובה.

רק מחשבתי עליו עולה בתוך רוחי,
אך הוא כאילו בי לכל דבר.
סופד לו תקוותיו, ניעור בעל כורחי,
שב למקום שבו אתמול החליף מחר.

זכרו ערל, כמש בלבבות רבים,
וכמיהתו נקטעת ודואבת;
אך מחשבה עליו, שביבי אור כואבים,
כמו העדרו מחוצה לי כואבת.

ואין הם קיימים עוד, אלא ברוחי -
אך מי קיים יותר ממי שבתוכי?