למה לעזאזל
אנחנו,
עדיין מנסים לגעת בירח
לבדוק אם הוא באמת קיים,
למה שלא נאמין?
אנחנו מפחדים להעלם
אז אנחנו נאחזים בכוח בדבר היחידי שנשאר לנו...
הכאב.
ואנחנו יודעים שהכאב הזה שלנו,
לא יוכל להציל אותנו משום דבר
ובטח שלא לתת לנו אפשרות לברוח.
אז אנחנו שוקעים בו ולא יוצאים.
נותנים לאהבה לרחף מעלינו,
כאילו הייתה ענן חסר משמעות.
אנחנו שורפים את כל התאים שנותרו בגופנו,
במקום למלא אותם בדימיון,
ואז בוכים עוד כמה רגעים
אחרי הכל אנחנו עדיין רוצים שלום...