השמש נעלמה כליל כלא הייתה, ומכל האנשים החיים על כדור הארץ רק
אני יודע זאת. הם יידעו זאת בעוד 8 דקות ו-48 שניות, כאשר
השמים לפתע יקהו בחשכת ליל. כעבור זמן מה גם ירגישו את הצינה,
ובתוך ימים אחדים הטמפרטורה כבר לא תאפשר לאף אורגניזם חי
להתקיים על פני הפלנטה. אם ניסיתם פעם לצלול בלי מסכה לעומק של
שני קילומטר, אתם מכירים את תחושת החנק הנלווית לבליעת האוויר
הקפוא. וכאילו להדגים כמה מעניין גורלו של כוכב הלכת הנידח
שלנו על כל תושביו את הכוחות הקוסמיים, השמש נעלמה ואף אחד,
אפילו מאיתנו, לא שם לכך לב עדיין.

8 דקות ו-48 שניות לוקח לאור השמש להגיע אל כדור הארץ. כלומר,
במשך כמעט תשע דקות השמש יכולה לא להתקיים, ולא נשים לב לכך
אלא בחלוף הזמן הזה. יש בכך משהו אירוני, מגביל כל כך את יכולת
הידיעה האנושית. השמש כלל לא קיימת מבחינתנו, קיים רק האור שלה
המגיע אלינו והמאפשר לנו לפיכך להסיק אודות מיקומה ושאר פרטים
טכניים שמעניינים אולי רק את האסטרונומים שעוד נותרו דקות
אחדות לתגליתם הרועשת האחרונה.

יצאתי לרחוב, לא טרחתי להתלבש או להתגלח. הופנו אליי מספר
מבטים מהשכנים המפוחדים מן המראה שלי, הנוגד כל כך את ארשת איש
העסקים המצוחצח. אומרים שהידיעה משנה בני אדם, והידיעה שגורלי,
יחד עם כל האנושות, להיעלם מפני הכוכב הזה תוך ימים אחדים,
שינתה אותי. הסתכלתי סביבי, לא יכולתי להבין כיצד הכל ממשיכים
בשגרת יומם, אך גם לא יכולתי להניאם ממנה. מי היה מאמין
לדבריי, ואף אין לי דרך להוכיח את טענתי.

כל צליל, כל ריח, כל תחושה עברו והדהדו בראשי שוב ושוב. העלתי
במוחי זכרונות מן העבר שנבללו והשתרבבו בתוך ההתרחשויות מן
ההווה. חשבתי מה אוכל לעשות בתשע הדקות האחרונות. לאכול הרבה
מאוד שוקולד? ללכת להיפרד מהאישה לשעבר? לאונן במקלחת? לבלוע
כדורי הרגעה ולישון, לישון את כל השעות שעוד נותרו ולמות
בשנתי? כל מעשה אנושי בנוי על כך שיש לו עתיד כלשהו, וכאשר
ידעתי בוודאות שאין לפניי עוד עתיד כלל, לא יכולתי להעלות
במוחי שום דבר, ולו הקלוש ביותר, שברצוני לעשות.

עמדתי, קרני השמש שוטפות את עורי, מסמאות את עיניי (אסור
להסתכל על השמש!) ומשזפות את פניי. חשבתי על כך שלא מרחתי על
פניי קרם הגנה נגד השמש, ואני עוד עלול לחטוף מלנומה אם אמשיך
לנהוג כך בעקביות במשך כל תשע הדקות שנותרו לקרינה
האולטרה-סגולה לפעפע בתוך תאי עורי. גם שכחתי לנעול את הדלת
אחריי, עודני משוטט ברחובות כאן. ויכול להיות שגם לא כיביתי את
האור בשירותים.

המבט בעיניי היה חמור דיה בכדי שיפנה אליי זקן חביב מן המהלכים
בקרנות רחוב, וישאל בדאגה אמיתית: "אפשר לעזור לך?" פי התמלא
צחוק, אולם נמהל עד מהרה בתחושה איומה של מעיים מהתפכים על
פניהם, תופסים ומעוותים את קיבתי.

"אתה יכול להחזיר את השמש? בבקשה, אנא ממך, אתה יכול רק להחזיר
את השמש?"