הוא היה המצחיקן של הכיתה. כשהוא היה זורק את אחת הבדיחות שלו
באמצע השיעור כל הכיתה היתה נשפכת מצחוק על הרצפה. אפילו
החרשנים עם המשקפיים. היו לו נמשים קטנים וחצופים על הפנים,
ומבט ממזרי בעיניים. כולם אמרו שהוא שנון. אבל באסיפת הורים
המחנכת היתה אומרת לאימא שלו שהוא מפריע בשיעורים, שהוא מתעסק
בשטויות במקום ללמוד, ושחבל כי יש לו המון פוטנציאל. ואמא שלו,
שהאמינה לכל מילה שיצאה מהפה של המורה, כולל הפוטנציאל, היתה
אומרת לו: "הגיע הזמן שתתבגר קצת, אתה לא חושב? הגיע הזמן שתקח
את עצמך ברצינות".
וכשהיו יוצאים מהמסדרון של בית הספר לכיוון האוטו היתה נעצרת
פתאום, תופסת לו חזק את היד ואומרת: "אני רוצה שתבטיח לי
שמהיום אתה מתחיל להיות רציני, שאתה מפסיק עם השטויות". והוא
הבטיח.
היום הוא מוכר ביטוח. אין בזה שום דבר מצחיק. גם לא עצוב. סתם
ביטוח. נגד שריפות, גניבות, נגד נזילות של צנרת. לפעמים הוא
מספר בדיחה לאחד הלקוחות, בדרך כלל משהו גס. וגם עוד יש לו את
הנמשים החצופים על הפנים. אבל זה לא זה. זה אף פעם לא יהיה זה.
הבטחה זו הבטחה.