היום- בפעם הראשונה מזה חודשים לא מעטים, לא נהניתי איתה, היא
הייתה מרוחקת, עייפה, חסרת אנרגיה, חסרת חיים. אמרתי לה שזה מה
שיקרה, אמרתי לה שההתמכרות הזאת שלה לעבודה תהרוס אותה בסוף,
הוכחתי לה, בחשבון פשוט, שהיא מעבירה יותר זמן בעבודה מאשר כל
דבר אחר בחיים שלה, היא אפילו ישנה פחות זמן מהזמן שהיא
עובדת...

היום כשבאתי אליה הרגשתי כאילו היא מנסה לפצות אותי על משהו-
אולי על אתמול, על שהייתה עייפה מדיי אחרי העבודה מכדי לראות
אותי, אז את ערב יום שבת, היא בילתה בשינה, אבל הכי נוראית
הייתה ההרגשה שאותו פיצוי מדובר נעשה מחוסר רצון...

אני לא יודע מה קורה, שונא להיות תלוי בין שמים לארץ, בין חושך
לאור, בין יום ללילה- בדמדומים, אני פשוט לא מסוגל לסבול את זה
עוד, אבל אני אוהב אותה, אוהב אותה מאד...

ואני יודע שהיתי עושה בשבילה הרבה יותר ממה שנגיד והייתי עושה
למען עצמי, כי היא חשובה לי נורא...

התכונה הכי גרועה שלה היא חוסר האסרטיביות, כשזה נוגע לענייניה
האישיים, "אבל זה לא נעים לי להגיד/לעשות...", דמינו לעצמכם
שאתם שומעים את המשפט הזה יוצא מספר פעמים ביום מפיה של אהובת
לבכם, כאשר היא נלחצת בין בקשות שונות של אנשים, או כשהיא
צריכה לוותר על עבודה, ועליה להודיע על כך לממונים...

בצורה הכי אירונית שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, התכונה הנוראית,
שפירטתי לכם קודם לכן, היא גם התכונה הכי טובה אצלה, כאשר היא
שמה את האחרים לפניה, היא עושה מעשים נפלאים, זוהי תכונה
שראויה להערצה, מצד אחד, אך ראויה לביזיון, מצד שני...

בשמחה הייתי מוריד ממנה את המעמסה הכבדה שיש על כתפיה, לעזאזל,
לאטלס יותר טוב עם העולם על הכתפיים, מאשר עם הנטל שהיא נושאת
על כתפיה...

נו, מה אפשר לעשות, הרי אין לי מילה בעניין, והיא תמשיך בשלה,
עד שיום אחד, קרוב במיוחד, משהו יקרה, שינער אותה,
אבל אז, זה כבר עלול להיות מאוחר מדיי...