לשרון. תודה על כל מה שנתת לי, יותר על מה שלקחת.

                           

אני יורדת למטה. לא מכירה את המקום הזה. תחושה מגעילה מסתובבת
אצלי בבטן. אני הולכת, מתנדנדת. כנראה שתיתי יותר מדי. חרא,
נמאס לי כבר מחיים האלו. נראה כאילו אני נמצאת במדרון חלקלק
ואין לי דרך לעצור. הראש מסתובב, הבטן מתהפכת. לא רוצה להקיא.
לא יודעת איפה אני. הגעתי למסיבה הזו עם איזו חברה, גם כן חברה
איפה כל החברים שבאמת צריכים אותם? איפה הם מתחבאים? לא נורא
אני אפילו לא מצליחה לזכור את השם שלה. יש פה איזו מכונית
שהאזעקה שלה משגעת אותי. אני נשכבת על הרצפה, אוטמת את אוזני,
עוצמת את עיני.
הכל חוזר אלי: נראה לי ששתיתי קצת ורקדתי עם איזה בחור, דווקא
חמוד. רקדתי ככה קצת אירוטי, פילרטטתי איתו. אחר כך התישבנו
שתיתי עוד, די הרבה איזה ארבע וודקה תפוזים. אני זוכרת שאריה
הציע לי איזה כדור, לקחתי. מה אכפת לי החיים שלי לא יכולים
להיות מסריחים יותר. כל מה שנותנים לי ודופק לי את הראש טוב.
כמו שידיד שלי אומר תמיד : "מה שנותנים לוקחים ושבאה משטרה
בורחים". בלעתי את הכדור, הרגשתי שאני עפה. התקרה פתאום נראתה
כמו עננים ורודים כחולים כאלה כמו בשקיעה. הייתי ב"היי". פתאום
הרגשתי שמישהו מושיט יד למכנסיים שלי, רציתי שהוא יגע בי. באמת
רציתי באותו רגע, אני חושבת. הוא לקח אותי לחדר. היה שם אור
מוזר עדיין הרגשתי שאני עפה, מרחפת במין צורה מוזרה שכזאת בלי
לדעת מה קורה איתי, בלי שיהיה לי אכפת. הוא הפשיט אותי הייתי
די פסיבית. לא רציתי שהריחוף יגמר, לא רציתי לחזור ולהרגיש.
כבר לא כל כך רציתי אותו. הוא חדר לתוכי, עפתי לשמיים לא יודעת
למה, הוא לא היה כזה טוב. הוא זז בתוכי לאט ובעדינות. לא יודעת
אם הוא זז או שכל החדר זז והוא בתוכו. הריחוף התחיל להעלם.
רציתי שהוא ימשיך אז התחלתי לזוז מהר יותר, רציתי לעוף. התקרה
התחילה להראות שונה כאילו היא זזה במין תנועה גלית מוזרה.
פחדתי אז עצמתי את העיניים. דמיינתי את חבר שלי יושב עכשיו
בבית או באיזה פאב עם החברים המשעממים שלו. לא הרגשתי רע עם
זה, לא הרגשתי כלום.
רציתי פתאום לגמור ומהר. התחלתי לזוז בפראות, זה מצא חן בעיני
מי שהיה איתי. עוד קצת והייתי גומרת אבל הוא גמר קודם ועזב. כל
הבנים אותו חרא מזיינים אותך, גומרים והולכים כאילו אנחנו לא
צריכות להנות. התלבשתי ויצאתי מהחדר. המסיבה כבר די גססה.
ראיתי איזה אחת די יפה יושבת בצד. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר.
סתם איזו אחת מהרצליה פיתוח, מהאלה המליינים שחושבים שהעולם
נוצר בשבילם , כולם שם בעצם כאלה. אבל בזאת היה משהו, איזה עצב
בלתי ניתן לתאור בעיניים, מן ריקנות פנימית כזאת שאני רואה רק
במראה, החלפנו מספרי טלפון אולי נשמור על קשר. רציתי עוד כדור
חיפשתי את אריה ולא מצאתי אותו. אמרו לי שהוא הלך אז לקחתי
כדור ממישהו אחר. הכדור הזה השפיע מהר יותר. עפתי כמו מטורפת.
מסתחררת בחדר שנהיה שמיים. מלטפת עננים, מנסה לגעת בשמש, צוללת
ושוב נוסקת.
פתאום הרגשתי שאני נופלת, כמו בסיפור ההוא על הילד והאבא שבנו
כנפיים  ועפו. הילד כל כך התלהב, נדמה לי איקרוס קראו לו, עד
שהוא התקרב יותר מדי לשמש וכנפיו נמסו. לי לא היו כנפיים רק
כדורים ושמש בטוח לא הייתה שם. נתפסתי היסטריה, היה לי רע אז
ברחתי משם והנה אני פה.
האזעקה של המכונית מטריפה אותי. אני מרימה מקל מהרצפה, מנפצת
את השמשה של המכונית. למה? ככה. לא לכל דבר יש סיבה, אבא אמר
לפני שהוא ברח עם איזו זנזונת צעירה. זה לא ממש עזר.
הנה הבחורה שבאתי איתה. אני קוראת לה והיא מחייכת אלי כאילו
היא לא מכירה אותי. אני רצה אליה והיא מזהה אותי. אנחנו נוסעים
הביתה. ריח של גראס נוטף ממנה, הריח עושה לי בחילה נוראית.
איזה נסיעה מגעילה כמו נסיעה ברכבת שדים. הכל רץ כל כך מהר או
זז לאט מדי.
אני בבית. מתפשטת ונופלת למיטה. אח, עוד מעט אימא תעיר אותי
לארוחת צהריים. תעיר את הבת הקטנה והיפה שלה. מה היא בכלל
יודעת עלי?! כלום. אני עדיין הילדה הקטנה והתמימה שלה, וכך זה
תמיד ישאר. ככה זה עם הורים לפעמיים הם כל כך עיוורים. אני
מנסה להרדם ולא מצליחה. אני מקווה שהוא לבש קונדום. לא אכפת לי
בעצם. אני רציתי אותו והוא רצה אותי. זה לא משהו שלא היה קורה
אם לא הייתי שיכורה- אני מספרת לעצמי את הסיפור המתוק הזה כל
פעם מחדש.  העייפות משתלטת עלי. לילה טוב. מחר אני אקום ואשכח
את הכל. אני אלך ביום ראשון לבית ספר ואף אחד לא ידע מה מסתובב
אצלי בראש. אצא אם החבר שלי. בעיקר אשתעמם. אני אשקע בשגרה עד
המסיבה הבאה. אני יודעת שככה אסור לחיות אבל לא ממש מזיז לי
עכשיו.  איך אומר השיר ההוא: "עוד אחד זה לא נחשב, לטף אותי
בסוף נשכב", אותי, לפעמיים, אפילו לא צריך ללטף.