זהו.
אני לא מאמין.
הורדתי את הפאות!!
אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין.
עכשיו תגידו: מה?
"מה?"
יש לי פאות כבר מכיתה י! לכל הרוחות, כתבו עליי בספר מחזור
בסוף יב:
"עם האולסטאר ברגליים ופאות הלחיים...".
אני מרגיש עירום. יש לי פסי שיזוף בצידי הפנים- זכר לפאות
האגדיות.
אני זוכר את התקופות... אווו התקופות: כשהן היו ארוכות וישרות,
או קצרות וקצת רחבות, או סתם לא מסודרות. אבל העיקר- הן היו.
ונשאלת השאלה: למה? למה אי אפשר להיות חייל עם פאות לחיים?
זה כל כך מפריע?
אני אענה:
זה לא!! להיפך, זה יעודד מקוריות אצל החיילים. הגדלת ראש כמו
שאומרים.

אני לא מאמין שאני מתגייס עוד יומיים. זה כאילו רק אתמול
סיימתי תיכון והיו לי עוד שמונה חודשים עד הגיוס, זמן שבו
חשבתי: "אני לא צריך לחשוב על הכנות לצבא כי זה עדיין כל כך
רחוק. פאקינג שמונה חודשים". ועכשיו, זה... יומיים...
קניתי תיק, קניתי גרביים, קניתי חולצות, פק"ל כיסים, פנס,
עשיתי מדרסים לנעליים, קניתי משחות לאזורים האינטימיים, מה
לא?
ואני עדיין לא מרגיש שאני הולך לצבא. אני הולך להמשיך עם השגרה
עד הסוף.
הסבר: נגיד, מי שהתגייס בנובמבר התפטר מהעבודה שהייתה לו ככה
שבועיים לפני הגיוס למען כיופים-חישגוזים-בטלה וכו. הייתה לו
"תקופה סוגרת".
מי שהתגייס ביולי (לא עלינו) טס מהר מהר לחו"ל, השתכר-קפץ
באנג'י-שכב עם זונה שעברה ניתוח לשינוי מין ואז התגייס.
מה אני עשיתי? כלום! חייתי את החיים שלי. לא עבדתי, עבודה זה
למבוגרים, אחרי הצבא.
היום בבוקר אני אסע למירוץ בווינגייט, יום אחרי זה גם אלך לרוץ
בפארק. אני מושך את זה עד הסוף. זה מגיע לשלב שבו אני אקום עוד
יומיים וזה יהיה בדיוק כמו שאר הימים, רק שבמקום לישון עד
12:00, לקחת את אחי הקטן מהגן, לראות איתו את השידור החוזר של
"לחיי האהבה" ולצחוק על כלנית הערסית הזאת- אני אקום בשבע
בבוקר, אוכל ארוחת בוקר (כמה שאפשר עם בחילת התרגשות), אקח את
התיק ואסע עם ההורים לבקו"ם שלמרבה הנוחות נמצא חמש דקות נסיעה
ממועצת הפשע והרשע- גבעת שמואל (אריות, רק מכות, סכינים).

אז מה ניסיתי להגיד פה? אין לי מושג.
זה באמת משנה?
לא כתבתי את זה כדי שמישהו יקרא ויחפש פואנטה. כי אין.
זהו סופה של תקופה. תקופה ארוכה. תקופה של 18 שנה. ותחילתה של
תקופה חדשה. תקופה לא מוכרת, שלא ניתן ממש להיות מוכן מראש
אליה, אלא רק לצפות לנחיתה רכה (צנחנים, תרתי משמע, חה חה).
מה אני אגיד, חרא להתגייס בכזו תקופה. או כמו שדן "האיש" היה
נוהג לומר: "שביזזזות". עכשיו הוא כבר לא אומר את זה, זה
צעירות.
ועכשיו ברצינות- זה יהיה כל כך באסה למות, כי רק בזמן האחרון-
פתאום ראיתי שיכול להיות לי עתיד ממש מגניב, רווי הרפתקאות
ושאר ירקות. אולי אפילו אנסה לשבור את שיא אכילת הסביח אצל
עובד (למרות שאני נאמן לנגבה), אקים להקה, עיתון מחתרתי, פאב
הופעות, תנועת אנטי-בתי-קפה... למה אני כותב רק מאוחר בלילה?
אני גרוע בסיומות, אסיים במילות אחרים:

"but if it ever came down to one day,
one day left in a thousand.
when the last good times of summer- were the last few
minutes of warmth.
remember what it was like to enjoy our time,
before we all go back to school and learn.
before our eyes turn grey again,
and we forget what it was ever like to feel awake,
to feel awake."
Lost Prophets- Ode To Summer