הוא אמר לי- אני פוחד שאני ריק ואין לי מה לתת לך.
חשבתי, אתה נותן לי כ"כ הרבה מהריק החללי הזה שאתה מדמיין שיש
בתוכך.
אני מפחדת שאני אף פעם לא אצליח  להשתוות אליך.
כי יש לי מה לתת אבל הגוף שלי מרגיש כמו מסננת, אני באמת רוצה
והכל נוזל מהחורים.
מרגישה כאילו רק רסיסים שרוח מזדמנת בינינו מעיפה באמת מגיעים
אליך.
ושנינו פגומים, לוקים בחוסר אברים, פנימיים וחיצוניים.
עם הילות מנוקבות ולבבות רופסים.
אבל, אמרתי לך, הגענו אחד אל השני, עכשיו, כי זה מה שתפס
אותנו- מה שאנחנו עכשיו.
עם כל החוטים שמשתרכים מאחורינו מקשרים אחרים ומאהבות לא
פתורות.
עם כל האכזבות מתחת לציפורניים, עם הצער הנושר, עם השנאה
העצמית שחובקת כמו אם קדומה, עם הכוויות בעיניים והחיוכים
המסנוורים.
עם כל זה-אנחנו עכשיו.
אח"כ נדאג לאח"כ, כמו שאנחנו יודעים לעשות כ"כ טוב.
אח"כ.