יש לי זקן. ארוך כזה, חום כהה. לא ארוך כמו של הדוסים כמובן,
הוא מתחיל בסנטר ונגמר אישהו 6 סנטימטרים למטה.
יש לי גם שפם קטן שיתאים לו ושיער ארוך כמעט להשלים את התמונה.
יש לי בכלל חזות מאוד שעירה. ותבינו, אני לא סתם משחק אותה
בשביל הקטע או התשומת לב, אני באמת חושב שככה יפה לי! כנגדי
יוצאים תשעים אחוז משאר העולם שדוחקים בי להתגלח, להסתפר ו
"לחזור להיות בנאדם", אבל אני מסביר להם שכבודם במקומו מונח
(אותו מקום בו השמש אינה זורחת ואני לא מתכוון לאנטרטיקה)
ושאני אראה איך שבא לי מתי שבא לי. למה אני נשמע עצבני? כי
בהתחלה עוד הייתי נחמד אם זה, דברים כמו "עזוב אחי, אני אוהב
את זה!" או "מה, לא יפה?!" שהפכו לאט לאט ל - "טוב, נוריד
בהזדמנות..." ו "נו אין לי זין לגלח את זה עכשיו, כואב בסנטר
והכל!".
ולבסוף נמאס לי כבר להשיב לאותה הערה ואותן שאלות מעצבנות.
תשאלו את עצמיכם, אם אומרים לך כל הזמן שנראית יותר טוב לפני,
למה זה כל כך קריטי לך?
ובכן קודם כל יש מן הסתם את העניין הקט של העיקרון, כי באמת
שלאף אחד אין זכות להגיד לי איך להיראות, ואם ככה אני רוצה אז
ככה מותר לי, אנחנו לא בקראקוב של 1940 וזקנים ליהודים זה
עדיין חוקי (למרות שזה יהודי בן 16, ויהודי גאה!).
חוצמזה, אני באמת אוהב את זה. זה גם עוזר לי להזדהות עם סגנון
המוסיקה שאני אוהב לשמוע (בעיקר הארד קור...עד שנה הבאה יהיו
ראסטות אם ירצה השם) וגם נותן לי חזות די מפחידה.
ואני אוהב את זה. אני אוהב לחשוב שאנשים מסויימים שהולכים
ברחוב ורואים אותי ככה עם כל השיער על הראש ועל הסנטר ועם המבט
החצי מדוכא חצי זועם שיש לי בעיניים חושבים להם "יא אללה איזה
פחד..." או "איתו לא הייתי רוצה להתעסק...".
ולמה שבנאדם כמוני שדווקא מאוד אוהב את הזולת ורוצה שיהיה לו
טוב רוצה שהזולת יפחד ממנו?
התשובה פשוטה, הגנה עצמית. כי אני פוחד בעצמי.
ברור לי שאני פשוט לא הולך מכות. לא אוהב את זה, לא צריך את
זה, סתם אחרי זה גם כואב לי וגם אני מרגיש רע שהרבצתי למישהו
(ולאלה שחושבים שאני לא יכול ללכת מכות - שלוש וחצי שנים
במייג'ין-קאי ושלוש שנים של אימוני כושר במכון כושר ובבית
יכולים לחלוק עליכם).
ככה אנשים שיראו אותי אולי יפחדו להגיע איתי לסיטואציה אלימה,
מה שפשוט יחסוך עבורי ואולי גם עבורם את הניסיון המיותר.
אבל חוצמזה, זו גם מסיכה. מסיכת הגנה מפני העולם. שכל מי שלא
מכיר אותי ולא יודע מי אני באמת יראה בנאדם מפותח קצת לגילו עם
המון שיער וחזות די מפחידה. זה אולי לא הכי חיובי, אבל לפחות
הוא לא יראה ילד קטן ועצוב שחי בעצב, כאב ופחד. ההתפתחות
המהירה מבחוץ באה רק כדי לחפות ואולי אפילו לפצות קצת על
ההתפתחות האיטית והלקויה כל כך מבפנים.
מה לעשות? נשארתי ילד...ילד קטן ותמים שחי בשביל אהבה. לילדים
כמוני אין מקום בעולם שכזה, לכן אני מתחפש.
ואני חייב להגיד שהמצב בעצם לא היה שלילי בלבד. חוץ מכל ההערות
המעצבנות של "מה קרה חזרת בתשובה?" או "סתכלו איזה תיש!" הגיעו
גם מחמאות כגון "וואי אחי איזה זקן בן זונה!" או "אתה ממש נראה
שווה עם הזקן הזה!". המחמאות הגיעו בעיקר מאחיי לתרבות הרוק.
תשאלו מתי התחלתי להרגיש שאנשים עוברים את הגבול?
כאשר התחילו הערות כגון "איזה פחד אתה נראה כמו ערבי!", "מה
קרה הצטרפת לג'יהאד האיסלמי?", "תראו, זה השיייח נסראללה!",
"איזה מחבל!" ולאחרונה כמובן "אתה נראה כמו טאליבן!".
עכשיו בתור אחד ששונא ערבים בערך כמו שהוא שונא ניאו-נאצים
ושהמצב הבטחוני מכאיב לו מאוד ומרגיז אותו מאוד (ושלצערו אנשים
מהעולם הפנימי הקרוב והיקר שלו עברו פיגוע בחייהם) ההערות האלו
גם נורא הכעיסו אותי ונורא הכאיבו לי.
לא הבנתי מה יש לאנשים האלו שהם לא יכולים לסתום את הפה שלהם
כשמגיע הזמן. אם דעתם היתה משנה לי הייתי דואג להצהיר על כך
בפניהם, אך הם כנראה לא הבינו והמשיכו לזרוק כל מיני כינויי
איסלם דביליים.
לילה אחד רבתי איתה. ריב גדול כזה, חזק, שאחריו לא מספיק פשוט
להגיד סליחה ו"אני אוהב אותך" ולהתחבק ולעבור הלאה. צעקנו
הרבה, פגענו והכאבנו הרבה, ואחרי זה אני לפחות בכיתי הרבה.
למחרת היא לא התייחסה אליי, רק שלחה איזה מבט פגוע או כעוס מדי
פעם. אפילו כשבאתי אליה וניסיתי לדבר היא לא רצתה. היא היתה
פגועה מדי ועוג לא היתה מוכנה לסלוח.
כל אותו יום הסתובבתי עם מבט של רצח. כמות הכאב והדמעות
שהחזקתי בפנים גרמו לי לתסכול עז שהוביל לזעם בלתי מרוסן כמעט.
הכל נראה לי לא הוגן. העובדה שהיא לא מוכנה לסלוח למרות שגם לי
כואב כל כך, העובדה שרע לי כל כך ושנמאס לי שרע לי, העובדה
שאנשים כרגע מתים כי היה פיצוץ בבית קפה, העובדה שהשמיים
כחולים וחזירים לא יכולים לעוף, הכל! הכל היה כואב ומעצבן, רק
כי היא לא היתה פה. ואז זה קרה.
"סתכלו את המחבל הזה, חה חה!!"
אני לא זוכר בדיוק את השניות הספורות אח"כ, אבל בסופן היה לי
צוואר ביד, צוואר של מישהו. והיד הפנויה שלי היתה מקומצת
כאגרוף שכל הזמן עף במהירות ונחת על משהו מעל הצוואר הזה, וכל
פעם שהוא נחת נשמעה יללה קטנה.
אז גם שמתי לב שעל האגרוף יש איזהו נוזל אדום חמים. פתאום
התחלתי להרגיש כאב חד בצלע ובגב, אז שלחתי במהירות את הרגל שלי
בבעיטה אחורית.
הרגל פגעה בשמהו, נשמעה צעקה ואז צליל של משהו נופל על רצפת
בטון. כל אותו זמן האגרוף שלי המשיך להלום.
הבנאדם שאת צווארו החזקתי ביד לא זז כבר, רק המשיך לספוג את
האגרופים, להתנפח ולדמם. "אני לא מחבל יא בן זונה!!!!!!" צרחתי
בעודי מגביר את קצב ועצמת האגרופים. כל הכאב הענקי, הזעם
האינסופי והתסכול, כל הקנאה שהיתה בתוכי, האכזבה מן העולם,
הצורך שאף פעם לא סופק לאהבה, הכל התפרץ החוצה על פרצופו של
הקורבן המזדמן שבמקרה אמר את הדבר הלא נכון בשניה הלא נכונה.
התחלתי להרגיש כאב נורא ביד והרגשתי נפיחות גדולה הפרקי
האצבעות, אבל לא יכולתי להפסיק להלום. כאילו נכנסתי למצב של
מכניות מחזורית שגרמה לי להמשיך ולהמשיך לחבוט. מתישהו גם
התחלתי לשמוע קולות של משהו נשבר בוקעות מתוך המשטח שספג את כל
האגרופים שלי. חתיכת זבל, מה הוא קורא לי מחבל? אני לא מחבל!
מחבלים הם ערבים מוסלמים, ואני לא! מחבלים חושבים שזו הארץ של
הערבים, ואני לא! מחבלים הם אנשים רעים, ואני לא!!!
"מחבלים הם אנשים רעים, ואני לא!" צרחתי על שק האגרוף הפעם
אנושי שהיה לי ביד. "מחבלים הם רעים! רעים!!! אני לא רע!!!!"
התחלתי לבכות, "מחבלים..." התחלתי להגיד וקפאתי. הרפתי את ידי
והנחתי לגוויה הקרה שבידי ליפול ארצה. המחשבה שהיתה בראשי
נתקעה לי וכאילו בכוונה סרבה לצאת מתוכי, סרבה לעבור. מחבלים
רוצחים יהודים חפים מפשע, ואני...ואני...