את עוטה על עצמך את המסיכה הזו, המסיכה הזו שגורמת לך להיות מי
שאני הייתי פעם, איך שאני זוכרת את עצמי באחרונה - שמחה, מלאת
חיים, אוהבת, צוחקת ומחייכת המון - בעיקר מחבקת.
מאותה התקופה אני פשוט לא רוצה לזכור, מעדיפה להניח לעצמי
לחיות, בלי זכרונות, כדי שאולי בעתיד אני אזכר בתקופות הטובות
יותר, בזמנים הטובים יותר, או לפחות הזמנים שכרגע נראים לי
טובים, מצטיירים לי בתור האידיאל.
ועכשיו בלית ברירה אני עוטה על עצמי את מה שנשאר, המסיכה
שנותרה בודדה תלוייה על הקיר, ההפך המוחלט ממה שהייתי, ההפך
המוחלט ממה שאני רוצה להיות - שקולה, רצינית, חושבת וחסרת כל
ניצוץ, פשוט מתה מבחינה חיצונית.
לעיתים אני מצליחה לחוש את הניצוץ שב ועולה, מגרד לי בגרון,
צועק לי מבפנים שהוא רוצה לצאת החוצה, אך אני באינסטינקט טבעי
מכבה אותו ומחלישה לו את הווליום - שיפסיק לצעוק!
אני לא רוצה להאפיל עלייך, להיות צל או לסירוגין סככה שמגינה,
שומרת וחוסמת, חוסמת כל קרן אור שרוצה ומנסה להיכנס ולחדור
לתוכך.
אז אני נותנת לך להיות מי שאת או אולי מי שאת מנסה להיות,
ואני... אני פשוט חיה... מעבירה ימים, שעות בתקווה שבסופו של
דבר אני אצליח להסיר ממני את המסיכה שעטיתי על פניי, על גופי
בלית ברירה - מי שאני עכשיו, ולא רוצה להיות.