במקום שבו מתחברות זרועותי אל הגוף, קצת למטה מן הכתפיים, נמצא
האיזור החלק והרך ביותר שלי. את זה אני יודעת, ורק אני יודעת,
ולפעמים שולחת יד בחשאי, כמו לוודא נעילת מגירה שחבוי בה יומן
סודי. שני קפלים זעירים, קפלי תינוקת, שבים לפרוס את חלקת העור
לשלושה נתחים בהירים בכל פעם שאני מצמידה מרפקים היטב אל הגוף.
מקומם המדויק סומן לפני למעלה מעשרים שנה, וכמו ילד המקפיד
לגזור נייר בדיוק בקו המקווקו - משוכנע שזו האפשרות היחידה -הם
נענים שוב ושוב לסימון.
ורק אני יודעת.
ואני זאת שמצאה, אחרי בדיקות קפדניות, מהי הנקודה היחידה בחדר
שלי, שבה שום כדור לא יוכל לפגוע בי אם יקיפו את הבית ויירו
פנימה מכת-אש מכל החלונות והדלתות. אפילו אם מישהו יכוון דווקא
מהמשקוף הימני של החלון - נבדוק שוב - כן, גם אז לא. לפעמים
אני חושבת לגלות למישהו, לשעת הצורך, אבל בין כה וכה יש בפינה
ההיא מקום מסתור רק לאדם אחד. אם יעמוד שם, לידי, עוד אדם -
נניח - לא סתם יעמוד, אלא יצמיד אותי, שתפסה את הפינה לפניו,
בכוח אל הקיר, ואולי מתוך איזו בהלה ומהירות יאחז בי ממש,
יתעלם מצרחות ההיסטריה שלי כשהוא קורע את החולצה הדקה שעלי
ומפשיל מכנסיים בניסיון נואש ורועד להיבלע בתוכי, להיבלע ככל
האפשר בפינה המוגנת הזאת -
גם אז יצליחו לירות בו מבעד לחלונות.
גבו יהיה מחוץ לשטח המת, חשוף לאש, אפילו בלי הדחיפות
והאגרופים שלי, שממילא לא הדפו אותו מספיק רחוק ממני.