זה מה שקרה ליונה כשבוקר אחד החיים הפשיטו אותה.
שום מטפורה. הפשיטו ממש, כמו בחלום שלה בגיל אחת-עשרה, לפני
הטיול בתנועה: הלכה לישון בקומה השנייה של מיטת הילדים וקמה
בבוקר לטיול. באמצע המסלול המדריכה העירה לה על כך שהיא בלי
כובע ויונה שמה לב פתאום שהיא גם בלי מכנסיים ובלי חולצה, אבל
המשיכה להתנהג כרגיל, כדי שלא ישימו לב. חיפשה הזדמנות להוציא
בגדים מהתיק שלה, אלא שהתיק נשאר בבית, וכך, נבוכה ומופתעת
מהיכולת לתפקד, המשיכה. עד שהתעוררה.

 היא היתה בת עשרים ושתיים, והיה בוקר.
מראה הקבועה בארון הבגדים ניצבה מולה והראתה לה ששוב לבשה את
החולצה הפרחונית חסרת השרוולים והחן.
כחול-ורוד-כחול-ורוד-כחול-ורוד. הדפס אחיד וצפוף, סכמות של
זרים קטנטנים. 'סכמות' זאת מלה שלה; יונה הגתה אותה בקול רם
כשהביטה במראה. אולי היא לא התכוונה דווקא אל החולצה - באותו
בוקר היתה יונה נרגשת מעט לקראת הרצאה בנושא  "סכמות כגישה
לאבחון ומחקר" שהיה עליה לשאת אחר הצהריים, לפני חמישים ושלושה
סטודנטים בחוג לקרימינולוגיה.
 לא ברור מתי החליטה יונה שכדאי להחליף חולצה. אולי חשבה
לעשות זאת ברגע הבא, בו הפנתה גב למראה ותוך כדי מתיחת צוואר
מאומצת ראתה שוב חולצה פרחונית, אלא שהפעם זו חשפה עורף זרוע
פצעונים ושרשרת זהב מנצנצת מתוך קפל-בשר.
במהירות הורידה מעליה את הפרחונית ונשארה עומדת כך לכמה רגעים,
לכודה בין שני פסי סגול בהיר: כתפיות החזיה. מין צבע 'אולטרה
סגול', כמו שהיה בריקוד שהכינו בתנועה (גיל ארבע-עשרה) לכבוד
ההורים. כל הבנות לבשו שחורים וגרביים לבנות על הידיים, ורק
בחזרה הגנרלית התברר שדווקא הגרביים שלה היו מבד שלא החזיר אור
סגול ונראו בחושך כמו סתם גרבי-גברים אפורים. היא התביישה
בגרביים של אבא וקיוותה שהמדריכה לא תגיד כלום ושבחושך לא
יידעו שזאת היא.

 בארון של לילך מצאה צווארון ענק, כתום, זוויתי, רוכב על
חולצה כתומה לא-פחות. לילך תמיד מרשה ליונה לשאול ממנה בגדים.
אולי אפילו משועשעת לראות את יונה מחופשת ללילך.
אבל לילך הבוקר לא בבית, ויונה נועלת היטב את הדלת: ארבעה
סיבובי מפתח ולחיצת וידוא-נעילה על הידית.
נעול.
פעם נפתחה ליונה הדלת בשירותים.
לא בבית -
בשירותים ציבוריים, כשהלכה למקדונלד'ס עם לילך וההורים. היא
חשבה שנעלה את הדלת. אולי נעלה, אבל הדלת נפתחה בדיוק כשטיפלה
- ילדה בת חמש-עשרה בג'ינס מופשלים ועם תחבושת ביד אחת -
בתחתונים שלה, בודקת שלא הוכתמו ומגלה מבטים זרים עוקבים
אחריה, בודקים יחד איתה.
מבוהלת, טרקה את הדלת, נעלה שוב, ולא יצאה עד ששמעה מן התאים
האחרים שלושים וחמש הורדות-מים והתעכבה עוד רבע שעה כדי לרחוץ
ידיים. אחר כך פסעה במהירות הישר אל השולחן, והשתדלה לשתות
בריכוז קולה בין שני הוריה המפטפטים.

 המראה הראתה עכשיו מכנסיים כחולים, חולצה כתומה ושני משולשי
צווארון מחודדים פרושים תחת לסנטר; השעון הראה שמונה וחמישה.
דרושות עשרים דקות של נסיעה באופנוע כדי להגיע לשיעור הראשון
באוניברסיטה, ובטח יצפצפו לה בדרך יותר מתמיד, כי היא כתומה
היום.

 באמת צפצפו לה.
אבל אחרי רבע שעה, בכביש צדדי, כבר הצליחה לשמוע רק את טרטור
האופנוע הפרטי שלה, אחיד ויעיל. פרט לרוכב אופניים שעקפה
והשאירה מאחור, היה הכביש מפותל וריק. בעיקול הדרך, רגע לפני
הקטע בו חודר תמיד ריח צמחים חריף ונעים לנחיריים וגורם לה
להאט, התחיל צווארון הענק להתנופף בעוצמה, מעלה-מטה, משמיע
קולות של הליקופטר כשהוא נחבט בכתף. וכשהקטע ההוא, הריחני,
התחלף בירידה תלולה - האופנוע האיץ, החבטות גברו, ויונה פשוט
המריאה. היא לא הצליחה להצמיד ידיים לחות מזיעה אל הכידון (גם
לא ניסתה במיוחד, אולי הופתעה) ומצאה עצמה נוסקת מעלה.
הצווארון המתנופף לא היה מסוגל להרים את כל כובד הרכב שלה, אך
אותה עצמה - נדמה היה שאין קל מזה! תוך שניות הקדימה במעופה את
האופנוע, שהחל לפרפר אל מול גזע אורן בשולי הדרך וטסה בתנופה,
למעלה, קדימה!    
דקות ארוכות עצמה עיניים מול הרוח השורקת, אלא שאז -
משק הצווארון הלך ודעך; הטפיחות על הכתפיים החלו לאבד קצב - -
-טח-טח-טח-טח - טח -  טח - טח - - טח - - - - טח - - - - - ט א
ח .

 השתרעות על הכביש. שני שפשופים, אחד על כל ברך, ופיסות בד
כתומות וכחולות, מרוטשות, אחוזות בזיזי האספלט. וסחרחורת. אולי
בחילה. קשה היה ליונה לדעת מה בדיוק תקף אותה כשקמה, מתנודדת
ועירומה, אל האופנוע המאובק. היא ניקתה אותו ממחטי האורן
וייצבה אותו היטב תחת העץ.
 בתנועות איטיות, מגששות, מצאה את המפתח, מעוקם מעט, עדיין
תקוע בסוויץ', ונעצה אותו סמוך למושב האופנוע. המושב התרומם,
חושף תחתיו חלל עגול ומטלית ישנה שתחובה בקרקעיתו. יונה השליכה
את המטלית החוצה, התקפלה ונכנסה אל תוך חלל-המושב. היא טרקה
אחריה את המושב עצמו ושמעה אותו ננעל מייד, בנקישה קלה. חושך
השתרר בפנים. אז נזכרה שאת צרור המפתחות היא השאירה בחוץ. מן
הכביש אפשר היה לראות אותו, מזדקר מצדו השמאלי של מושב
האופנוע, מבליט מחזיק מפתחות גדול ואדום.