נוגעת בך, בפניך, בלבך, מלטפת כל סנטימטר החשוף לאור השמש.
מביטה בעיניך, מביטה בך מביט בי, ומרגישה כל כך קרובה אליך.
מרגישה כאילו דמותי משתקפת לא רק בעיניך, כי אם גם בנשמתך.  
אתה הורס אותי, ובונה אותי מחדש בכל יום.
אני מרגישה הולכת בדרכך, רבה את אותם הריבים שכבר עברת, כועסת
בגלל אותם אנשים או מקרים, או יחס. תמיד איחלת לי לא לראות דבר
ממה שראית אתה, ולמרות שאני יודעת שבקשתך תתגשם כמעט במלואה-
אני מרגישה עומדת בנקודת ההתחלה.
מביטה בעיניך, לא מצליחה להחליט אם הן ירוקות או חומות. האם זו
דרכך שבה אני צועדת, או סתם נקודת שפל בדרכי הירוקה?
אתה עוצם את העיניים, וכורך את זרועותיך סביבי, לוחש לי בקול
שקט, ממש כאילו ידעת מה אני חושבת, "הכל יהיה בסדר", ומנשק
אותי בזהירות, ממש כשם שהייתי בובת חרסינה עדינה.
ואני יודעת שגם אם אלך בדרכך-שלך, תמיד תהיה שם להראות לי את
השביל הנכון.