היה זה ליל קיץ ממוזג. השמש כבר מזמן נשקה לים, פיפי ולישון.
אם כי לא כ"כ נעים לעשות פיפי במים, במיוחד כשכולם מסתכלים,
אבל היא כבר רגילה.
יצאתי החוצה בפעם הראשונה היום, או אם אדייק יותר היא הוציאה
אותי ברוב טובה- נשמה!
טיילתי קצת בתוכה מנסה להציץ החוצה ולראות את הנוף אבל כאן
כנראה בא אל קיצו טוב ליבה, אפילו למאית שבריר של הנוף היא לא
איפשרה לחדור אל עיני.
"לא מספיק שהוצאתי אותך החוצה, אתה גם רוצה לראות נוף?" דימיתי
אותה רוטנת לעברי בזעף.
ואז בצומת הרחובות טאגור ולבנון הגיע הרגע לו חיכיתי כל היום-
היציאה החוצה.
שאפתי אויר מלוא הריאות והנה זנ מתחיל- היא לופתת אותי בידה
ושולפת אותי לאויר העולם. לא כואב, לפחות לא כרגע, והאויר- אי
חביבי איזה אויר, רק שלא תשלוף סיגריה.
לא חלפו להם שניות ספורות וכבר היא מתחילה. לא, לא היו לי
אשליות אני מכיר את הריטואל טוב מאוד אבל בכל זאת רציתי להתענג
עוד קצת על הרגעים הספורים האלו לפני שהראש מתחיל להסתחרר,
לפני שהיא מסובבת אותי על האצבע הקטנה, לפני שהיא משחקת איתי
כמו ביו-יו ובעצם למה כמו?