האוטוביוגרפיה של אלי, חלק ב': ההתחלה של אלי

חיי התחילו ברגע שנולדתי.

הוריי (יש שניים) ידעו מבעוד מועד שיוולד להם בן זכר, הם פשוט
לא היו בטוחים אם זה יהיה אני או אחי-לעתיד, ובאותו יום ראשון
גורלי צפתה אמי בחיים יבין בטלוויזיה (ומכאן אתם יכולים להסיק
פחות או יותר באיזה שנה זה היה), ופתאום ידעה שהנה זה בא.

"הנה זה בא!" צעקה בהתרגשות. אבי הגיע מייד בריצה (אבי זה אח
שלה, דוד שלי), בחן את המצב בשום-שכל ורץ שוב לקרוא לאבא שלי.
במכונית, בדרך לבית היולדות, ניסה אבא להרגיע את אימא בשיחה
קלילה.

"נו, אז איך לדעתך כדאי יהיה לקרוא למשה התינוק?" רמז
בעדינות.

"בן," השיבה אימא.

"אמרת משה?" שאל בתקווה.

"לא, אמרתי בן" השיבה בצירים.

הויכוח נמשך גם בקבלה וגם בחדר הלידה, והטונים הלכו ועלו (כי
כאמור אימא שלי יולדת וזה כואב, ואבא שלי חשב שהיא צועקת
מעצבים אז גם הוא צעק). את הויכוח סיים בנחרצות דווקא הרופא
המיילד, שהרים אותי בפחדנות מהרגליים והכריז באושר להוריי: "זה
בן!".

כששמע שכך אמר הרופא, קיבל אבי את הדין בשלווה, אך אבא שלי
עדיין לא היה מרוצה. גם יומיים לאחר מכן היה מתהפך במיטתו
בחוסר שקט.

"אולי הרופא טעה?" היה לוחש לעצמו בארבע לפנות בוקר שכולם
ישמעו.

"אולי תתקשר אליו ותשאל?" בעטה בו אימא.

הוא צלצל לרופא, כאמור בשעה ארבע לפנות בוקר. הרופא היה עוד
חצי רדום, מסיבות לא ברורות גם עצבני, ובנוסף הקו היה משובש,
ולכן השיחה הגורלית ההיא נשמעה כך:

אבא: "דוקטור, איך אמרת קוראים לתינוק שלנו?"
דוקטור: "אלי צשל מושג (ניתוק)"

הרעיון דווקא מצא חן בעיני שני ההורים. אימא שלי אמרה שעם שם
כזה, אלי צשל-מושג, אני אוכל להיות, כשאגדל, סופר עברי צעיר
פוסט-מודרניסטי, מוכשר-בעיני-עצמו, שיכתוב כמה סיפורים משעממים
שכל מה שיש בהם זה כמה משחקי-מילים צפויים, שאחרי שנה בערך אף
אחד לא יזכור שהוא קיים, וההיסטוריה תתייחס אליו בזלזול כל-כך
עמוק שלא תטרח אפילו למחוק אותו.

"לא נורא," אמר אבא "כל עוד הוא לא יטריד עם השטויות שלו אנשים
שמחפשים סיפור באמת טוב".

וכך, באווירה תומכת וחמה זו, גדלתי.

אני זוכר שעוד בתקופת הגן עלו אצלי תובנות בוגרות
ומיוחדות-במינן על החיים, אבל אני לא זוכר מה הן היו. גם בכיתה
א' הקדמתי את זמני, זאת אומרת הייתי מצביע לפני שהמורה שאלה,
יוצא מהשיעור לפני שהסתיים ועושה פיפי לפני שהגעתי לשירותים.
יחד עם זאת הייתי מאד פופולרי בקרב הבנים וגם הבנות, ואני יודע
את זה כי כל פעם שהייתי מפסיד לעצמי בגוגואים בחצר בית הספר
הייתי רואה אותם עומדים בקבוצות, מדברים, צוחקים ומצביעים
עליי.

המפנה חל בתקופה שבין כיתה א' ל-ב'. ביום האחרון ללימודים
בכיתה א' לא הלכתי הביתה, כי רציתי לשמור לעצמי את המקום הכי
טוב לכיתה ב'. התיישבתי בו ולא זזתי במשך כל החופש הגדול. זקני
גדל פרא וגרביי הסריחו פחד, אך המטרה הנעלה עמדה תמיד לנגד
עיניי. ואכן, בהגיע היום הראשון ללימודים, באו הילדים וקיבלו
כולם מקומות פחות טובים. גאווה גדולה מלאה את לבי. תחושת ההישג
הייתה מסחררת, וגם האדים הרעילים שעלו מנעליי תרמו את תרומתם.
וכך, בעודי בפסגת אושרי ובשיאם של חיי, הופיעה היא, המלאכית
הקטנה שלי. היא הייתה האחרונה להיכנס לכיתה. שערה החום, החלק,
עיניה המיוחדות, גזרתה הילדותית - היא הייתה מושלמת בעיניי.
בהבחינה בי, ניגשה אליי בצעדים קלילים, חינניים, חייכה חיוך
מושלם ואמרה:

"עוף מפה, אני רוצה לשבת".

"טוב," אמרתי והלכתי מייד למקום האחרון שנשאר, עם השולחן
השבור, בפינה המגעילה שעכברים חרבנו בה. ואיך שהתיישבתי תפסתי
איזה מטומטם אני, כי נשארתי עם התיק עם הספרים של כיתה א' ואני
בכלל לא מוכן ללימודים. חזרתי בצעד מהסס אל המלאכית.

"אני יכול להתחלק אתך בספרים?"

"אתה יודע מה?" הקסימה "נעשה עסקה. אני אתן לך את הספרים, ואתה
תכין לי את השיעורים".

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, שרק הוסיפה והתפתחה. אני
הכנתי לה את השיעורים, סחבתי לה את התיק, נטלתי על עצמי את
האשמה בכל התעלולים שלה ונעלמתי מהעין כשהחברות שלה הופיעו.
בתמורה, נתנה לי להכין לה את השיעורים, לסחוב לה את התיק, להגן
עליה באבירות מזעמם של המורים ולשהות בסביבתה כל עוד לא היה שם
אף אחד שהיא מכירה. כך חיינו באידיליה תמימה כמעט שבוע, עד
שהגיעה עת ההתפכחות הכואבת.

"אלי," ניגנה, "שמתי לב שאתה עושה שיעורים ממש גרוע ואני מקבלת
ציונים נמוכים".  

וכך, באחת, חתכה את הקשר האמיץ בינינו, ולפני שהספקתי לומר
מילה, יצאה עם הוריה לשליחות דיפלומטית של ארבע שנים במוזמביק
והשאירה אותי פעור פה (הייתי מאד, מאד איטי באותה תקופה).
כמובן, זו לא הפעם האחרונה שזכיתי לראותה, ודרכינו עוד יצטלבו
בעתיד. אתם יודעים, אקדח במערכה הראשונה וכל זה.

האוטוביוגרפיה של אלי, חלק ג': האמצע של אלי

אם נצייר את מסלול חיי, מבחינה כרונולוגית, כקו על דף, נקבל קו
ישר.

עוד שמור עמי ציור שצייר פעם למעני אחד מחבריי לכיתה. כותרת
הציור היא "חייו של אלי בקו אחד", והציור עצמו הוא עיגול
מושלם. לצערי, אינני זוכר מה היה ההסבר שנתן אותו בחור
ליצירתו.

בכיתה ו', בעודי מתאושש לאיטי מכאב הפרידה מהמלאכית שלי, קרה
האירוע ששינה את חיי לנצח. אני זוכר את זה כאילו זה היה בכיתה
ו'. נציגי מכון מפורסם פלשו לכיתתי והכריחו את הילדים לעשות
מבחן אינטליגנציה. שאר הילדים הסתערו מייד על דפי השאלות,
קימטו את מצחם ולעסו את עפרונותיהם, אך אני לא בזבזתי זמן על
הסחות הדעת השקופות האלה. עם השמע צלצול הפעמון המסמן את סוף
הזמן המוקצב לבחינה, כבר היו כל העיגולים בדף התשובות שלי
מושחרים למופת, כולל העיגולים שבתוך הספרות אפס, שש, שמונה
ותשע.  

התוצאות לא איחרו להגיע. כל ילד קיבל מעטפה חומה נאה, ולכמה
מהמעטפות הוצמדה אפילו מדבקת ציפור, אבל על המעטפה שלי הייתה
מדבקה שלא הייתה לאף אחד אחר: גולגולת לבנה חייכנית על רקע
שחור. חוץ מזה, אצל האחרים תוכן המעטפה היה פלט מחשב סטנדרטי,
ואילו אני קיבלתי בנוסף מכתב אישי בכתב יד, חתום בידי מנהל
המכון, וזו לשונו:

לכבוד אלי צשל-מושג,
          גם אני חשבתי בהתחלה שזו טעות של המחשב.
ד. בר-מוח

נרגש כולי, פניתי לפלט המחשב. היו שם באמצע סוגריים מרובעים
כאלה, שאמורה להופיע ביניהם כוכבית המסמלת את האינטליגנציה
שלי, אך לתדהמתי לא נראתה בין הסוגריים שום כוכבית.

"אהה!" הבנתי. הפניתי מבטי לצדו הימני של הדף. היה כתוב שם "לא
בצד הזה, אידיוט". בצד השמאלי, לעומת זאת, ממש בקצה הדף,
הופיעה הכוכבית המיוחלת ולידה הכתובת הלאקונית "יש לך מזל שאין
יותר דף".

זו הייתה מכה כואבת, בהחלט. לדעתי, באותו יום הסתיימה הילדות
שלי. תם עידן התמימות. העולם חיווה את דעתו האובייקטיבית עליי
בפלט מחשב. אך בד בבד עם הדיכאון התהומי שצנח עליי, גמלה בי
החלטה להילחם בגזרה. להוכיח לעולם שיש בי יותר ממה שהוא חושב.
אני זוכר איך נעמדתי, עצמתי את עיניי, שמתי את ידי על לוח-לבי
כנשבע ולחשתי לעצמי בפתוס: "אתם עוד תראו, אני אהיה יותר חכם
מסופרמן!".

ואכן, בלי לבזבז דקה, התחלתי לקרוא. מילונים, אנציקלופדיות,
קומיקס, מדורי רכילות, מודעות דרושים, מכתבים מהתיבות של
השכנים, כל מה שהצלחתי לשים עליו את ידי. ובסוף כל יום מפרך של
קריאה הייתי פותח את המכתב ההוא ובודק אם הכוכבית זזה, ולו
במעט. היא לא זזה, אך אני לא התייאשתי. תוך זמן קצר הגעתי לרמה
גבוהה כל-כך של ידע, שאני בטוח שהייתי יכול גם לענות על כל
השאלות המסיחות שנתנו באותו מבחן אינטליגנציה וגם להשחיר את כל
העיגולים במסגרת הזמן המוקצב. כמו כן הייתי מסוגל לדקלם בעל-פה
את חשבון הטלפון של כל שכן בבניין.  

עד כיתה ח' הספקתי ללמוד כל-כך הרבה, שהפכתי לאימתם של כותבי
התשבצים. עורכי שעשועוני רדיו היו מתקשרים אליי הביתה כדי
לתפוס לי את הקו, שלא אוכל להתקשר אליהם. העיתון היומי היה
מגיע לביתי כשכל עמודי החידות נושאות הפרסים גזורים באופן
יסודי. למשפחתי נמאס כבר העניין (הסתבר שג'וקים אוהבים ערמות
של ניירות ישנים), ועקב איומים בעונשים נאלצתי לעבור לקריאה
במחתרת. אני זוכר סיטואציה מביכה במיוחד, כשאבי תפס אותי בחדר
האמבטיה מעלעל בפלייבוי.

"מה זה צריך להיות?!" הזדעזע.

"אני נשבע לך," עניתי כמעט בבכי "לא קניתי את זה בשביל לקרוא
את המאמרים, אני רק מסתכל בתמונות!".

מה אני אגיד לכם, זה היה עלול להיות עוד יותר מביך אילו מישהו
אחר, נגיד אבא שלי, היה תופס אותי.