אני נער ישראלי יהודי צבר, יליד 82'. נולדתי באחד מהישובים
שנקראים "קו העימות", עיירת פיתוח קטנה שהיום קוראים לה עיר,
אבל אותו מגאפון נוסע ומודיע בה הודעות כשצריך, ועל אותן במות
מקימים הופעות כשצריך, ולאותם מקלטים שאליהם רצו איתי בהיותי
תינוק - רצים גם היום, כשצריך.
אני לא יכול לזכור את קולות הפיצוץ, כמו שאני לא יכול לזכור את
הפעם הראשונה בה שמעתי זיקוקין ביום העצמאות, ובכל זאת יודע
שבתור תינוק זה היה אותו הדבר בשבילי.
אחר כך התבגרתי. בגיל 4, אף על פי שכבר ידעתי מה הם זיקוקין,
נבהלתי ובכיתי וברחתי. בשנים שבאו אחר-כך למדתי להיערך לזה.
בגן היו מדברים על הזיקוקין כעל משהו יפה והבנתי שעלי לאהוב
אותם. בערב, מעל הדשא הגדול על גג מקלט קטן עמדתי עם חברי לגן
והעמדתי פני אמיץ. דבר לא עזר, וכשהופגזו הזיקוקין ונשמעו
הקולות החזקים פרצתי בבכי אדיר ורצתי אל הורי, שחיבקו אותי חזק
ולחשו לי: "אל תפחד", והיום נדמה לי שהם גם הוסיפו: "תתרגל".
והמשכתי לגדול. בשנה שאחרי אותו בכי כבר עמדתי אמיץ וגאה,
וכשבאו הזיקוקין, אטמתי את אוזני חזק ויישרתי מבט אמיץ אל
השמיים, כשאני מסיים את שורת הזיקוקין בקריאות עידוד צוחקות עם
חבריי לכתה.
ובכל השנים שבאו אחר כך - הפחד נעלם. יום העצמאות כולו נועד,
בשבילנו הילדים, לשם ההלם שב"בום" החזק, והצבעים הנהדרים שעפים
בשמיים, ואף פעם לא תדע אם אחד מהם לא יפול אליך. וכשראש
המועצה עלה לבמה ואמר שקיים את הבטחתו לילדים מהשנה שעברה,
ושבאמת יהיה זיקוק של דגל ישראל, מחאנו כולנו כפיים בעוצמה
והבנו שזה העניין: שפטריוטיות, גאווה לאומית וחגיגה תמיד יבואו
לנו עם יריות ועם פחד.
ואני לא הבחנתי אז בין יום הזכרון לבין יום העצמאות ולא ידעתי
מה שהיום אני יודע: שהם חג אחד המחולק לשניים, והמאחד את שניהם
הוא טקס היריות הצבעוניות ההן, שהן שמחה מהולה במלחמה, והן
הכנה לילדינו-חיילינו-לעתיד, והן הן הגאווה הלאומית שלנו.
ומכאן אין לי אלא לתאר מה שיהיה.
בעוד שנה, כשימלאו 18 שנה למלחמה בלבנון ולי, אני אצא לשם גם,
לחגוג במשותף. וכשאראה את גיצי הגאווה הלאומית מתעופפים מעלי
ומתחתיי ולצדי וכמעט בתוכי, אפקח את עיני חזק ולא אאטום את
אוזני ואחייך חיוך גדול של הילד שהייתי ביום העצמאות, ואשתתף
בהתלהבות ובגאווה במסיבת יום-העצמאות הכי מגניבה שאי פעם הייתי
בה.
ואם אחזור הביתה ביום העצמאות, ואחי הקטן יראה זיקוקין ויבהל,
אחבק אותו אני ואלחש: "אל תתרגל. אל תתרגל, תפחד", ואנסה בכח
לפחד שוב ולבכות, כמו כשהייתי ילד.

ערב יום הזכרון
תשנ"ט 1999.