זה הפרוזדור האחרון, היחיד.
המעבר הצר, שתי הברירות.
זו למוות וזו לחיים.
זו הבחירה אם לכתוב או לחדול.
אם לומר עכשיו או לשתוק לעד.
אלה החיים בצל השואה, המלחמות, השלום.
ההווה עם האהבה, האושר, השעמום.
זה הרגע בו הכל נובל פתאום,
בו יבשו העקרונות, המחשבות, הקשרים.
זו השעה בה קצה הפריחה,
ומתחילים החיים.
זהו העמוד האמצעי, האחרון.
היופי שבהבדל בין מחר לאתמול.
העומק בין הזכרון לתקווה.
זו הבחירה אם להקשיב או לחדול.
אם להיות עכשיו או להיעלם לנצח.
זה הרגע שאחרי כתיבת השירה, הכאב.
השקט שלפני הסערה, והשקט.
זה הרגע בו נעשים החשבונות.
בו נעלם העבר ונסתר העתיד.
זו השעה בה קצה הפריחה,
ומתחילים החיים. |