אני יוצאת פה בפעם הראשונה בחיי עם הצהרה מסחררת, הצהרה שקשה
לי מאוד לכתוב, אבל אני אכתוב בכל מקרה.
אני מזוייפת. כל כולי. בליל של שקרים שצמחו, פיתחו רגליים
והקיפו אותי, חנקו אותי ברשת הדוקה שלא איפשרה לי לנשום.
עשרות מסכות נוקשות על פני, על גופי, על כולי. ואין מי שיקלף
את המסכות הללו, המסיכות הקשיחות הללו שחונקות אותי.
בעצם, אני שמיכת טלאים. אני לוקחת תכונות מאנשים. כל תכונה
שמוצאת חן בעיני, כל ביטוי, כל ניב לשון אני לוקחת. ומפיסות של
אנשים, אני בונה טלאי טלאי את שמיכת הטלאים שהיא אני.
אין פלא שלאן שלא אלך ארגיש לא שייכת, מיותרת. אף אחד לא מכיר
אותי, אותי האמיתית ואני בספק אם אפילו אני מכירה.
כששאלו אותי מי אפרת האמיתית נעלמתי דום. כמובן שיכולתי לשקר
שוב,אבל השקרים מפחידים אותי, אני לא יכולה להמשיך לשקר, כי
יום אחד אני אסתבך בשקר כזה שלא אוכל לצאת ממנו, ואז, או אז,
אני אצטרך להצהיר בפני העולם: אני שיקרתי לכם, אני לא מי שאתם
חושבים.
וכשהוא ישאל אותי איפה אפרת האמיתית אני אגיד לו שהוא צדק
שאין אפרת אמיתית
אני שקר
זיוף
שמיכת טלאים.

הערה לסיום: זהו אחד הדברים הגרועים שכתבתי, אבל הכתיבה היא
ראשית כל, בשבילי לפחות, בכדי להתבטא.
סליחה מראש כלפי כל מי שיקרא את זה.
:)