עכשיו הכל מתחמם. הימים נעשים ארוכים יותר. יותר שעות של אור.
הנוער של היום הוא לא הנוער של הלילה. הקולות סביבי הומים,
השמש יוקדת על עורי, והכבשן לו אנו מעיזים לקרוא בחיבה עולם
עוטף אותי בלחות דוחה של שישים אחוזים.
לפעמים דימיתי שאני מתאדה. פשוט נעלמת כמו ערפל באיזה יום שטוף
שמש, רחוק מכל הבלאגן הזה, רחוק מכל האנשים. אולי רחוק מכולם
זה אפשרי להצליח להבין את המשמעות של כל זה. למה כל זה.
היא עומדת מולי. אני לא בטוחה כל כך אם זו היא באמת או שאני
הוזה אותה בגלל החום. אני שולחת יד קדימה ונוגעת בפניה. היא
באמת נמצאת שם. היא מחייכת, אבל לא מדברת. היא לא אוהבת לדבר.

הלוואי והוא יחזור כבר. הלוואי ויחזור ויפשט את החיים שלי כמו
שהיה עושה תמיד. שיקרא לי שוב המלאכית האפלה שלו. אני כל כך
מתגעגעת שזה אוכל אותי מבפנים, ואני לא מבינה איך הסתדרתי
בלעדיו עד עכשיו. היא מחבקת אותי. אני לא יודעת למה. אני
מרגישה דמעות חמות על לחיי. כנראה שזו הסיבה שהיא מחבקת אותי.
אני יכולה כמעט להרגיש אותו נוגע לי בגב. תמיד מתגנב מאחורי.
אני תמיד נבהלת. תמיד צועקת עליו. הלוואי ויעשה זאת שוב.
נעזבתי לבד. שוב יוקדת החמה על פני. אני מביטה מעלה ורואה את
פניו בענן, את גופה באור. אני מנסה להיאחז אבל נופלת יותר
ויותר למטה. ועכשיו אני נבלעת עמוק אל תוך הר הגעש הזה. תל
אביב ההומה. יש פה כל כך הרבה אנשים ואני כל כך לבד.
החום מתפשט במעלה אצבעותיי. אני נוגעת בפני. רוצה להיות בטוחה
שאני עוד שם, ושגופי לא נעלם, מותיר את מחשבותיי אל האוויר.
השנים המבוזבזות שלי כאן. צריך ללכת.
לפעמים אני מפחדת שאני לא באמת קיימת, שאני סתם איזה דמות
ראשית מטופשת בספר אידיוטי של סופר ממוסחר. שברגע שייסגר הספר
אני יעלם. מתי לאחרונה נשמתי אוויר אמיתי. לפעמים צריך לדעת
להסתדר עם מה שיש, אני אומרת לעצמי. זה לא עוזר.

"אני אוהב אותך." הוא משנן את המילים מול המראה. כל כך רחוק
ממנה. לא יכול לומר לה מה שהוא רוצה. לא שכשהוא יחזור הוא
יצליח. הוא מסיט אחורה את שיערו ברוגז. "אני אוהב אותך." הוא
ממשיך מול המראה. כבר עדיף להתנפל עליה בנשיקה, הוא חושב. הוא
מסתרק בערך ושם מעיל. באותו הרגע הוא מגיע למסקנה שהוא חייב
להתקלח, ויוצא מבעד הדלת הנטרקת אחריו.
הקור שעמד בחדר לא השתווה בדבר לקור המקפיא שהתקיף אותו כשיצא
החוצה. כאילו הוא סגר אותו. הוא הרגיש חנוק. הוא רצה לצאת משם
אבל לא יכל. הוא שקל להתקשר אליה מהלובי אבל הוא לא זכר את
הפרש השעות ופחד שהיא לא תהיה בבית, ושלא יהיה לו אומץ לנסות
שוב. בעצם לא היה לו אומץ גם עכשיו.
הוא שם את האוזניות הקטנות בתוך האוזניים, שאף אחד לא יראה.
השלג מגיע לו עד חצי המגפיים והוא חושב שהוא כבר לא יספיק
לחזור, שהוא עומד להיקבר בשלג. שלא יראה אותה שוב. תוך שישים
שניות הוא במרכז המסחרי, עומד מול מכונת פקס, שוקל אם לשלוח לה
מכתב. בכתב הכל יוצא קל יותר. הוא מתבטא טוב יותר. הוא מתגעגע.
אין לו מה לומר. רק שלוש מילים. הוא חוכך בדעתו ואחר בידיו,
מנסה להתחמם ומתעצבן על שלא הקשיב לה ולקח את הכפפות השחורות
שלה.
הוא יושב בפארק המושלג מאחורי המרכז המסחרי. הוא לא שלח לה
פקס. פחדן. פחדן. הוא עוצם את עיניו ומדמיין אותה. היא עומדת
ממולו בחיוך קטן ומבין. היא משפילה מבטה אל נעליו ואז חזרה
לעיניו, אחר לידיו. "אמרתי לך שתיקח כפפות." היא אומרת בראשו.
הוא פוקח עיניים. מלותיה עדיין מהדהדות בתודעתו הקפואה.

איך כבר בתשע, היא מספיקה להגיע לאסוף אותו משדה התעופה. הוא
נוחת, מזוודות. כולו אושר. מקווה שתבוא. אבל האחרת באה. לא
היא. היא רואה בעיניו שמשהו אינו כשורה. שהוא אינו רוצה לראות
אותה. שהוא רוצה לראות את השניה. הדמעות המלוחות מוחלפות
ביניהם, אות לגעגועים - כולן מזויפות. היא נושכת את שפתה
התחתונה, מתאמצת לו לומר משהו ארסי. מפנה את המקום לאחרת.
מתפנה מהאזור. משאירה אחריה חלל ריק ומאובק של עצב ומילים שלא
נאמרו.

"אני אוהב אותך." הוא אומר לי. "ידעתי." אני מחייכת חיוך גדול
ומנשקת על שפתיו. אני אוחזת בידו ומובילה אותו החוצה מהמיזוג
של הטרמינל לאוויר הלוהט של העיר.