"אני אוהב אותך." הוא משנן את המילים מול המראה. כל כך רחוק
ממנה. לא יכול לומר לה מה שהוא רוצה. לא שכשהוא יחזור הוא
יצליח. הוא מסיט אחורה את שיערו ברוגז. "אני אוהב אותך." הוא
ממשיך מול המראה. כבר עדיף להתנפל עליה בנשיקה, הוא חושב. הוא
מסתרק בערך ושם מעיל. באותו הרגע הוא מגיע למסקנה שהוא חייב
להתקלח, ויוצא מבעד הדלת הנטרקת אחריו.
הקור שעמד בחדר לא השתווה בדבר לקור המקפיא שהתקיף אותו כשיצא
החוצה. כאילו הוא סגר אותו. הוא הרגיש חנוק. הוא רצה לצאת משם
אבל לא יכל. הוא שקל להתקשר אליה מהלובי אבל הוא לא זכר את
הפרש השעות ופחד שהיא לא תהיה בבית, ושלא יהיה לו אומץ לנסות
שוב. בעצם לא היה לו אומץ גם עכשיו.
הוא שם את האוזניות הקטנות בתוך האוזניים, שאף אחד לא יראה.
השלג מגיע לו עד חצי המגפיים והוא חושב שהוא כבר לא יספיק
לחזור, שהוא עומד להיקבר בשלג. שלא יראה אותה שוב. תוך שישים
שניות הוא במרכז המסחרי, עומד מול מכונת פקס, שוקל אם לשלוח לה
מכתב. בכתב הכל יוצא קל יותר. הוא מתבטא טוב יותר. הוא מתגעגע.
אין לו מה לומר. רק שלוש מילים. הוא חוכך בדעתו ואחר בידיו,
מנסה להתחמם ומתעצבן על שלא הקשיב לה ולקח את הכפפות השחורות
שלה.
הוא יושב בפארק המושלג מאחורי המרכז המסחרי. הוא לא שלח לה
פקס. פחדן. פחדן. הוא עוצם את עיניו ומדמיין אותה. היא עומדת
ממולו בחיוך קטן ומבין. היא משפילה מבטה אל נעליו ואז חזרה
לעיניו, אחר לידיו. "אמרתי לך שתיקח כפפות." היא אומרת בראשו.
הוא פוקח עיניים. מלותיה עדיין מהדהדות בתודעתו הקפואה.
איך כבר בתשע, היא מספיקה להגיע לאסוף אותו משדה התעופה. הוא
נוחת, מזוודות. כולו אושר. מקווה שתבוא. אבל האחרת באה. לא
היא. היא רואה בעיניו שמשהו אינו כשורה. שהוא אינו רוצה לראות
אותה. שהוא רוצה לראות את השניה. הדמעות המלוחות מוחלפות
ביניהם, אות לגעגועים - כולן מזויפות. היא נושכת את שפתה
התחתונה, מתאמצת לו לומר משהו ארסי. מפנה את המקום לאחרת.
מתפנה מהאזור. משאירה אחריה חלל ריק ומאובק של עצב ומילים שלא
נאמרו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.