הוא ישב שם כהרגלו בשעות הלילה המאחרות. זה היה אחד התחביבים
האהובים אליו, לפלח סיגריה אחת מהתיק של השכן ולעשן אותה שם
בסתר. הוא כל כך אהב את המקום הזה, פארק נטוש שאותו ממלאים רק
באנגים משומשים, בקבוקי וודקה שבורים והרבה זרדים שגורמים
לפארק להראות רק ישן ועזוב יותר. לפעמים הוא גם היה ניתקל
במזרקים ואז הוא היה ניזכר שבאמת פעם אמרו לו שהייתה שם מרפאה
באזור. הוא נהג להציב את אחד הבאנגים, שהיו זרוקים שם סתם על
הרצפה, על איזה עמוד ולזרוק  אבנים עד שהוא ייפול. וכשהוא נופל
אז הוא מרים באנג חדש ומציב אותו שוב על העמוד. זה היה המשחק
שלו.
סיגריה שמוטה בפה, אפילו לא דלוקה כי הוא לא ידע שאת הסיגריה
מדליקים, בזמן שהוא מנסה להבין למה בכל הבקבוקים תקועים
צינורות מוזרים הוא זורק אבנים ביאוש ואדישות לכיוון בקבוק
הפלסטיק שבדיוק הציב על העמוד.
כשהחושך של הלילה כבר הפך למשהו בולע ומוחלט אז הוא זרק את
הסיגריה כמו שהוא ראה שהשחקן הזה עושה בסרט והלך בחזרה לביתו.
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הקפיד על ההרגל הזה מידי לילה
ולילה. הוא רצה שההרגל הזה יהיה שלו, שמור בסוד, לכן סיפר תמיד
לכולם שהוא יוצא לחבר לשחק במחשב. הוא היה ילד ולכן אף אחד לא
חשש, חקר או אפילו הקשה עליו בשאלות מחוכמות מעצבנות.
תמיד מאותו פארק באותה שעה היו שומעים את נקישות האבנים שהוא
זרק שם בתקווה לפגוע בבקבוק ופעם בחמש דקות היו שומעים את אותו
צליל חלול ועמוק של הפגיע בבקבוק ואיך שהוא פוגע באדמה. לאחר
מכן מספר צעדים הולכים וחוזרים ואז שוב פעם נקישות האבנים.
התמימות נהרסה והסיגריה כבר דלוקה. הבאנגים מלאים בעשב ועשן
והוא כבר שוכב שם נישען על אותו עמוד שאליו הציב את הבקבוקים
וניסה להפילם. מרכין את הראש לאחור עם חיוך מאושר ומסטול מבעד
לזיפים שממלאים את פניו.
תמיד הוא נהג ללכת לשם לבד בלילה ולהכין לעצמו איזה באנג, בימי
שישי אפילו קנה איזה בקבוק וודקה ושתה לבד. יותר הוא לא היה
צריך לשקר לאף אחד כי היה כבר עצמאי, לא חשש מלחזור הביתה
מאוחר ולא עניין אותו דבר. תמיד בזריחה הוא עזב והשאיר שם הכל
זרוק על הרצפה ומלוכלך. השאיר שם הכל מחכה לילד שכל הזמן גונב
לו מהתיק סיגריות, אותו ילד שתמיד בא כמה שעות לפניו ומשחק עם
הבאנגים כאילו היו משחק.